ת"פ 2850-07-14

תקציר

נגד שלושה נאשמים תושבי השטחים הוגש כתב אישום המייחס להם כניסה לישראל שלא כדין לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל. הנאשמים הודו באשמה והורשעו במיוחס להם. בית המשפט שקל את טענות התביעה והסנגור בקביעת העונשים. לגבי נאשם מס' 1, לו הרשעה קודמת באותה עבירה, ביקשה התביעה להטיל עליו מאסר בפועל, הפעלת מאסר על תנאי קודם וקנס כספי. הסנגור טען להקלה בעונשו, תוך ציון גילו הצעיר של הנאשם והיעדר סיכון ביטחוני. לגבי נאשם מס' 2 ביקשה התביעה מאסר בפועל, מאסר על תנאי והתחייבות כספית, בעוד ההגנה הדגישה את היעדר עברו הפלילי ואת מצוקתו הכלכלית. באשר לנאשם מס' 3, לו הרשעה קודמת בגין אותה עבירה, ביקשה התביעה להטיל עליו מאסר בפועל, הפעלת המאסר על תנאי הקודם והטלת קנס כספי, בעוד ההגנה הודתה בסיכון שאינו ביטחוני ובמניעים הומניטאריים. השופט התווה בחינה בת שלושה שלבים לגזר הדין, תוך התמקדות בעקרון ההלימות. בשלב הראשון זוהה טווח הענישה המתאים לעבירה, בהתחשב בערך החברתי, בפגיעה ובמדיניות הענישה הרווחת. השלב השני בחן את האפשרות לסטות מהטווח שנקבע, ואילו השלב השלישי התחשב בנסיבות אישיות ובגורמים רלוונטיים נוספים. השופט הגדיר את טווח הענישה המתאים לכניסה בלתי חוקית לישראל כמאסר על תנאי של שלושה עד שישה חודשים. לא היו נסיבות חריגות לחרוג מטווח זה. בקביעת העונשים בטווח שנקבע, שקל השופט את הודאות הנאשמים ואת מניעיהם הכלכליים. כתוצאה מכך, נגזרו על נאשם מס' 1 ארבעה חודשי מאסר על תנאי והפעלת השעיה קודמת, ואילו על נאשמים מס' 2 ו-3 נגזרו ארבעה חודשי מאסר על תנאי. לנאשם 3 הופעלה גם השעיה קודמת. על כל גזרי הדין הוטלה תקופת מבחן של שלוש שנים, עם זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. השופט הדגיש את הצורך בגישה מאוזנת לגזר הדין תוך הכרה בקשיים הכלכליים של הנאשמים.