ע"א 69/60

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת בין אליהו ברנשטיין, המערער, לבין עובדו לשעבר, חיים קליסקר, המשיב, בנוגע לפיצוייו של קליסקר עם פיטוריו וחלקו ברווחי העסק. ההסכם הראשוני, מזכר הבנות שנחתם ב-1954, קבע כי קליסקר יקבל שכר חדש ופיצוי שווה ערך למשכורת חודש עבור כל שנת עבודה אם יפוטר. היא גם זיכתה אותו ב-20% מהרווח הנקי מאגף המכס ועבודות הנמל המנוהל על ידו, כאשר בכוונת הצדדים לחתום על הסכם רשמי בתוך שבועיים. בתזכיר נקבע כי היא תסדיר את היחסים עד שיחליף אותם הסכם רשמי חדש. שלוש שנים לאחר מכן פיטר ברנשטיין את קליסקר, מה שהוביל את האחרון לתבוע פיצוי כספי בבית המשפט. בית המשפט המחוזי פסק לטובתו של קליסקר, ופסק לו פיצויי פיטורים וחלק מהרווחים במהלך עבודתו. ברנשטיין ערער על חיוב חלוקת הרווחים. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את הערעור, ואישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר. בפסק הדין נקבע כי התזכיר המשיך לחייב את הצדדים בהיעדר הסכם פורמאלי חדש וכי עדות בעל פה הסותרת את ההסכם הכתוב אינה קבילה. בנוסף, היא הבהירה כי רישומים בחשבונות של מעסיק לא יכולים לחייב עובד ללא הסכמתו. בית המשפט אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לרבות חישוב חלוקת הרווחים, אשר לא כלל תשלומים המאופיינים כ"שכר" למערערת, שכן לא היו הוצאות עסקיות בפועל. ככלל, פסק הדין הדגיש את תוקפו של התזכיר הכתוב ואת מגבלותיהם של הסכמים בעל פה ורישומים חשבונאיים בהגדרת תנאי היחסים.