דנ"א 2390/19

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לעסקת נדל"ן שהשתבשה, ובמרכזה חלקת אדמה באור יהודה. המאבק המשפטי הממושך נסוב סביב פרשנות הסכמים שונים הקשורים למכירה ואחריות הצדדים המעורבים בתשלום תשלומי חובה המפורטים בהסכמים. התיק עבר דיונים רבים, החל מתביעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו וכלה בבקשה לדיון נוסף בבית המשפט העליון. תחילה פסק בית המשפט המחוזי לטובת המבקש, והורה למשיב – רוכש הנכס – ולעורך הדין שייצג את שני הצדדים לשפות את המבקש – המוכר – בגין תשלומים שונים בסך כולל של למעלה מ-700,000 ₪, בצירוף פיצויים נוספים והוצאות משפט. אלא שבית המשפט העליון, בפסק דין שניתן במרץ 2019, הפך החלטה זו. שופטי בית המשפט העליון הגיעו למסקנה כי הראיות שהוצגו אינן מתיישבות עם מסקנותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. הם קבעו כי ההסכם הסופי, שקבע כי המוכר יישא בתשלומים האמורים, אינו משקף את כוונתם האמיתית של הצדדים המעורבים. במקום זאת, השופטים הגדירו זאת כטעות סופר או חוזה על פניו, שנועד להתחמק מתשלומי מס. קביעה זו התבססה על השתלשלות האירועים שהובילה להסכם הסופי ועל התנהגותו של המבקש, שבמשך מספר שנים פעל כאילו האישומים הם באחריותו. כתוצאה מכך, קבע בית המשפט העליון כי הקונה אינו חייב לשפות את המוכר בגין תשלומים אלה וכי על עורך הדין לא חלה חובה לפצות את המוכר. בנוסף, חויב המוכר לשלם לקונה הוצאות משפט והוצאות משפט בסך 140,400 ₪. המבקש, שלא היה מרוצה מפסק הדין, ביקש לקיים דיון נוסף, בטענה כי בית המשפט הציג טענות חדשות שלא הוצגו על ידי מי מהצדדים. בקשה זו לדיון נוסף נדחתה, שכן בית המשפט סבר כי פסק הדין מבוסס על נסיבותיו הספציפיות של המקרה ולא על הלכה תקדימית (פסיקה שיהיו לה השלכות רחבות יותר). עוד ציינו השופטים כי די היה בקביעות העובדתיות שנטענו על ידי הצדדים, והמסקנות המשפטיות שהוסקו מהן היו בגדר הראיות שהוצגו. דחייה זו אישרה למעשה את פסק הדין הקודם, וסיימה את התיק מבלי להורות למי מהצדדים לשאת בהוצאות הבקשה לדיון נוסף.