ע"א 424/82

תקציר

המערער, שטען כי נפגע בתאונת עבודה, תבע את מעסיקו בבית המשפט המחוזי לפיצויים. המערער טען כי נפגע בעת כיסוח הדשא במספריים, וכי חלק מידית המספריים פגע בעינו. עוד טען כי נפצע בעינו בפעם השנייה באותו יום, בדרכו הביתה, כאשר כדור נבעט בו ופגע בו. לדבריו, התאונה השנייה הייתה תוצאה של הראשונה, ולכן יש להטיל על המשיב את האחריות לשתי התאונות. בית הדין לעבודה הכיר בשתי התאונות כקשורות לעבודה. עם זאת, בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיב וקבע כי התאונה הראשונה כלל לא התרחשה. המערערת ערערה על החלטה זו, בטענה כי ממצאי בית הדין המחוזי סותרים את ממצאי בית הדין לעבודה. בית המשפט העליון קבע, כי סעיף 231ב לחוק הביטוח הלאומי אינו קובע את פעולתו של בית הדין לעבודה על מכלול ממצאיו, אלא רק ביחס לשאלה האם עובד זכאי להטבות. סעיף זה נועד להבטיח כי פסיקת בית הדין לעבודה בשאלה זו תהיה סופית ולא ניתן יהיה לערער עליה בשום פורום. לפיכך, בית המשפט המחוזי היה רשאי לבחון האם אירעה התאונה ולקבוע את אחריותו של המשיב על סמך הראיות שהוצגו. בנוסף, ציין בית המשפט העליון כי המשיב, כמעסיק, יכול להעלות הגנות כלשהן למעט אלה הנוגעות לניכוי תגמולים מסכום הפיצוי. לגופו של עניין, הסכים בית המשפט העליון עם הערכתו של בית המשפט המחוזי ולא מצא עילה להתערב בקביעות מהימנותו או במסקנתו כי התאונה המתוארת על ידי המערער לא התרחשה. הערעור נדחה, והמערער חויב לשלם את הוצאות המשיב. השופט י' בך הדגיש את הצורך בפרשנות מצמצמת של סעיף 231ב, ואילו המשנה לנשיאה מ' בן-פורת הדגישה כי יש לדון בסעיף באופן מקיף, שכן מטרתו להבטיח שהעובד לא ייפגע פעמיים.