ע"פ 1971/98

תקציר

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של מירו על הרשעתו בהריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, והחמיר את העונש משישה חודשי עבודות שירות ומאסר על תנאי של 15 חודשים לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. קביעתו של בית המשפט המחוזי כי מירו דרך את האקדח ולחץ על ההדק והרג את חברו, התקבלה, שכן השופט היה רשאי להגיע למסקנה זו על סמך הראיות. גם הערעור העיקרי בעניין היסוד הנפשי של העבירה, שבמרכזו הוכחה קלות הדעת של מירו, נדחה. בית המשפט קבע, כי די בכך שהנאשם היה מודע לכך שהוא אוחז בנשק מסוכן ונוקט בפעולות הדרושות לירי, מבלי שנזקק לדעת כי האקדח טעון. דרישת הפזיזות, המוגדרת כנטילת סיכון בלתי סביר בתקווה למנוע את תוצאותיה, התקיימה במקרה זה. אקדח הוא מסוכן מטבעו ונחשב תמיד מוכן לירי, וחזקת מודעותו של הנאשם לסיכון. בנוסף, בית המשפט הבהיר כי דרישת ה"תקווה" אין פירושה בהכרח נקיטת אמצעים לקידום הסיכון, אלא ניתן לקיימה על ידי הפגנת דאגה להתממשות הסיכון והנחת הסיכון שלא יתממש. ערעור המדינה על גזר הדין התקבל בשל המסר הציבורי במקרים אלה, וכתוצאה מכך הוחמר העונש.