ע"א 408/82

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון מתייחס למיסוי הפרשי הצמדה ששולמו במסגרת הסכם רכישת מניות. המערערת, חברה בעלת מניות, ביקשה לנכות את הסכומים ששולמו כהפרשי הצמדה למדד יוקר המחיה לפי סעיף 17(1) לפקודת מס הכנסה, המאפשר ניכוי בגין הוצאות שהוצאו בהפקת הכנסה. עם זאת, בית המשפט אישר את החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ודחה את ערעור המערערת על סירובו של פקיד השומה להכיר בתשלומים אלה כהוצאות מוכרות לניכוי. הסוגיה המרכזית הייתה האם התשלומים מהווים "עסקת אשראי" כמשמעותה בחוק הריבית. בית המשפט קבע כי התייחסות המחוקק להגדרת "הפרשי הצמדה" בפקודת מס הכנסה ובחוק הריבית מחייבת פרשנות עקבית של המונחים בשני החוקים. נקבע כי עסקת מכר בתשלום נדחה, צמוד למדד, אינה "עסקת אשראי". בית המשפט הדגיש כי יש לבחון את תכלית החקיקה ואת ההקשר ההיסטורי שלה בעת פרשנות מונחים סטטוטוריים, במיוחד כאשר יש להם הגדרה ספציפית בתוך החוק. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי ההיסטוריה החקיקתית של תיקוני פקודת מס הכנסה תומכת בפרשנות זו. בנוסף, ההגדרה של "הפרשי הצמדה" הורחבה בתיקון שלאחר מכן, והצביעה על שינוי מדיניות, אך תיקון זה לא הוחל על המקרה הנוכחי. נוכח הפסיקה ארוכת השנים והעקבית בנושא, דחה בית המשפט את הערעור, ואישר את אי ניכוי הפרשי ההצמדה ששילמה המערערת.