תמ"ש 3950/00

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב ניסיונה של אישה לסיים את נישואיה ולהתגרש, ניסיון שבעלה מסרב להעניק. על בית המשפט להחליט האם יש עילה לתביעה שהגישה אשתו התובעת, ואם כן, האם יש לו סמכות לפסוק בעניין. השופט פותח וקובע כי תביעות מחוסר עילה נדחות לעיתים רחוקות, ורק כאשר אין סיכוי כלשהו להצלחת התובע. התופעה של בעלים המונעים מנשותיהם גט, המכונה 'סירוב' או 'עיגון', ידועה היטב ומעוררת דאגה רבה בקרב המחוקקים והציבור. בעבר נעשו ניסיונות לחוקק פתרונות, תוך הכרה בחומרת הבעיה תוך ניסיון לשמור על הלכות דתיות הנוגעות לנישואין וגירושין. השופטת מדגישה את חומרת מצבן של נשים שבעליהן מסרבים לתת להן גט. נשים אלה לכודות למעשה בנישואין, סובלות רגשית ופיזית, ואינן מסוגלות להמשיך הלאה בחייהן, להינשא מחדש או להקים משפחה. השופט מתאר זאת כפגיעה באוטונומיה האישית של האישה – זכותה לקבוע בעצמה את בחירות חייה – שהיא היבט יסודי של כבוד האדם. מצוטטים מספר משפטנים ואנשי דת, המדגישים את חומרת סרבנות הגירושין ואת הצורך לכבד את האוטונומיה של הפרט. המסקנה היא כי פגיעה באוטונומיה של האישה במקרים כאלה מהווה נזק בר פיצוי על פי דיני הנזיקין. בעוד שנותרו שאלות רבות ומורכבות, ביניהן הגדרת סרבנות גט וההשלכות ההלכתיות של פיצוי כספי, השופט קובע כי אין לדחות את התביעה בשלב זה. בית הדין מכיר בסמכותו לפסוק בעניין, שכן התביעה מבקשת פיצויים כספיים ולא התערבות בהליך הגירושין הדתי. לפיכך, בקשת הדחייה נדחית, והאישה תהיה רשאית להציג את טענותיה. פסק דין זה סולל את הדרך לדיונים נוספים לגופה של התביעה ולפתרונות אפשריים לסוגיה המורכבת של נישואין וגירושין במשפט העברי.