דנ"פ 6876/14

תקציר

בית המשפט העליון דחה את הבקשה לדחות את התביעה. המבקש טען כי פסק הדין קבע כלל חדש, המכיר בתיאוריה של זיכרון מודחק מבחינה משפטית, ועל כן יש להמשיך ולדון בו. בית המשפט חלק על כך, וקבע כי פסק הדין אינו דן במעמדה המדעי או המשפטי של התיאוריה, וסוגיית הקבילות לא הוכרעה. עוד ציין בית המשפט כי תיאוריית הזיכרון המודחק התקבלה על ידי בתי המשפט במקרים קודמים, ובקשת המבקש להפריך אותה נעדרה תשתית עובדתית מספקת. יתר על כן, העדפת חוות דעתם של מומחים התומכים בתיאוריה במקרה ספציפי זה לא הייתה עניין שבדין, והקביעה כי המתלוננת הדחיקה את התקיפה עד שזכרה אותה מאוחר יותר, התבססה על עדות מומחה וחומר מקצועי. עוד טען המבקש כי פסק הדין סותר פסקי דין קודמים, שעסקו בסוגיית הזיכרונות שהופיעו מחוץ לתהליך טיפולי מתועד. בית המשפט דחה טענה זו, שכן אין מדובר במקרה ראשון מסוגו, ופסק הדין עולה בקנה אחד עם קביעות קודמות. עוד קבע בית המשפט כי היעדר תיעוד של התהליך הטיפולי אינו פוגע בהכרח במהימנות הזיכרון של הנפגע. לבסוף, נדחתה אף טענת המבקש בדבר טיבן של הראיות הנוספות הנדרשות לעדות המבוססת על זיכרונות מודחקים, שכן בית המשפט יישם את הדין הקיים ועסק בשאלה האם קיימות ראיות מחזקות במקרה הנדון. הבקשה נדחתה והמבקש חויב לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו ביום 31.12.2014.