ת"א 9126-10-17

תקציר

הכרעת הדין דנה בשתי תקופות המעשים הפסולים לכאורה של הנאשם ומשקללת את הראיות שהוצגו ביחס לאותן תקופות. לראשונה, מאי 2012, כאשר הנתבע גרם לכאורה נזק לתובעים, לא מצא בית המשפט כל ראיה לקשר סיבתי בין מעשיו של הנתבע לבין הנזק שנגרם לתובעים. עוד קובע בית המשפט כי טענות התובעים בדבר באזז שלילי ומגעים שנעשו על ידי הנתבע אינן נתמכות וכי הנזקים בתקופה זו אינם מוכחים. בתקופה השנייה, ינואר 2013, טענו התובעים כי פעולות הנתבעת הביאו לסילוקם מהפרויקט ולעיכוב תשלומים. בית המשפט שב ואינו מוצא כל ראיה לכך שהנתבעת גרמה לסילוקם של התובעים מהפרויקט, אלא מצביע על מעשיהם של התובעים עצמם כסיבה לסילוקם. באשר לדחיית התשלום טענו התובעים כי הנתבע סייע בהכנת חוות דעת ששימשה אותם בהליכים המשפטיים נגדם. עם זאת, בית המשפט מגיע למסקנה כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להראות קשר סיבתי בין מעורבותו הנטענת של הנתבע לבין אי תשלום החשבון. ככלל, בית המשפט קובע כי התובעים לא הצליחו להוכיח כי מעשיו של הנתבע גרמו לנזק שנגרם להם ולכן דוחה את התביעה. נוכח הדחייה, בית המשפט אינו פוסק בתביעתה שכנגד של הנתבעת בדבר קיומו של מעשה בית משפט, אלא מציין מידה מסוימת של צדק בטענות הנתבע בדבר הסכום המבוקש. התובעים חויבו לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 55,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין.