ת"א 45583-03-20

תקציר

בית המשפט קיבל החלטה בנוגע להסכם פירעון חוב מפברואר 1982 שנחתם בין האחים חיים ויאיר. בהסכם נכתב כי יאיר לווה מחיים סכום כסף, שיוחזר עם שיקום מבנה חדש על אדמתם המשותפת, לאחר שתאושר תוכנית מתאר חדשה לאזור. ההחזר היה אמור להתבצע על ידי הגדלת חלקו של חיים במקרקעין. בית המשפט מצא כי מועד הפירעון על פי ההסכם הוא המתאים, וכל ניסיון של חיים לטעון אחרת אינו עולה בקנה אחד עם פרשנותו המילולית של ההסכם. החוב אמור להיות נפרע באמצעות זכויות בנייה עתידיות על הקרקע, ולא במזומן, והוא אינו כולל כספים מרכושו האישי של יאיר. סכום החוב כולל רק דמי חכירה ששולמו ליאיר מפברואר 1982 עד יולי 2019, מופחתים במיסים ובהוצאות אחרות, וצמודים למדד מפברואר 1982 ועד מועד הפירעון. תאריך זה מוגדר כרגע שבו מאושרת תוכנית מפורטת לקרקע וניתן להוציא היתר בנייה. דמי התפעול שקיבל יאיר אינם חלק מהחוב, שכן הם נחשבים לשכרו, ויש ראיות לכך שחיים הודה בכך בהליכים משפטיים קודמים. בנוסף, הוסכם כי החוב לא יכלול תשלומי ריבית, אלא רק הפרשי הצמדה, השומרים על ערך הכסף. בית המשפט מורה כי במועד הפירעון תקבע שומה את שווי הקרקע וחלק מהעיזבון, השווה בערכו לסכום החוב, יועבר לחיים. לבסוף, בית המשפט מורה לחיים לשלם לנאשמים שכר טרחה, שהופחת ל-30 אלף שקל, בתקווה לתקן את יחסי המשפחה.