דב"ע מד/6 - 7

תקציר

הערעור עוסק בשאלה האם יש לראות ב"תוספת התראה" המשולמת לעובד מדינה חלק משכרו בעת חישוב הפנסיה שלו. בית הדין האזורי בירושלים פסק במקור לטובת העובד שנפטר, וקבע כי התוספת שולמה ללא כל תנאים הקשורים לעבודתו, ולכן יש לכלול אותה בשכרו הקובע לפנסיה. "תוספת הכוננות" שולמה לעובד, שהיה מנהל המרכז לאוטומציה משרדית במשרד האוצר, בגין היותו בכוננות מחוץ לשעות עבודתו הרגילות. המדינה ערערה על החלטה זו, וטענה כי התוספת היא תשלום מותנה, המחייב את העובד להיות זמין בעת הצורך, וכי על העובד לספק ראיות לנוכחותו. עם זאת, בית הדין לערעורים אישר את פסק דינו של בית הדין האזורי, והסכים כי התוספת אינה מותנית, שכן תפקידו של העובד כמנהל כלל את זמינותו, וזו עבודתו הרגילה. הראיות שהוצגו תמכו בדעה זו. זאת ועוד, פסיקות קודמות במקרים דומים בהם היו מעורבים רופאים לא שינו את החלטת בית המשפט, שכן אופי עבודתו של המנוח היה שונה מזה של רופא. לפיכך נדחה הערעור, והמדינה חויבה לשלם לאלמנתו של העובד 25,000 ש"ח בתוספת הוצאות מע"מ.