ע"פ 265/70

תקציר

הכרעת הדין דנה בתיק של חשד לשוחד של עובד ציבור, אפרים לטין, שזוכה בבית המשפט המחוזי. מדינת ישראל ערערה על הזיכוי, בטענה כי הכסף שניתן ללטינית הוא אכן שוחד כהגדרתו בסעיף 1(א) לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות שוחד), התשי"ב-1952. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי בעוד שהטיה למשוא פנים באופן כללי עשויה להוות הפרה של החוק האמור, יש להוכיח כי התשלום התקבל בגין פעולה במסגרת תפקידו של המקבל. במקרה זה קבע השופט כי הכסף שקיבל לטין לא היה עבור פעולה הקשורה לתפקידו, אלא דמי תיווך בגין הפניית לקוחות, שהיו מחוץ לתחום תפקידו. לפיכך, כיבד בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ודחה את ערעור המדינה. בנוסף, בית המשפט העליון הכיר בצורך בחקיקה שתאסור על עובדי ציבור לקבל טובות הנאה שאינן קשורות לתפקידם ועודד בחינה נוספת של סוגיה זו. הכרעת הדין התייחסה גם למקרה דומה נוסף, ע"א 276/70, בו היה מעורב עובד עירייה והדגיש את החשד לשוחד גם במקרה זה. ככלל, בית המשפט העליון אישר את הזיכוי, והדגיש כי שאלת תכלית התשלום היא שאלה עובדתית, וקביעתה של הערכאה הנמוכה יותר צריכה לעמוד.