סע"ש 8176-11-18

תקציר

התובע, עובד הנתבעות, טען כי הופלה לרעה מחמת גילו וכי שכרו היה נמוך משמעותית משכרו של עמיתיו. עוד טען כי הסכם העבודה האישי עליו חתם עם הנתבעות בשנת 2000 בטל, וכי היה צריך להעניק לו מעמד של עובד קבוע כמו שאר העובדים. הנתבעים טענו כי התובע הועסק על פי הסכם אישי תקף וכי החלטתם שלא להעבירו להסכם קיבוצי הייתה מוצדקת ולא מפלה. בית המשפט בחן את חומר הראיות ופסק לטובת הנאשמים. נקבע כי התנהלות הנתבעים הייתה כדין וכי ההסכם האישי שנחתם בין הצדדים תקף. בית הדין קיבל את טענת הנתבעים כי פרשנותה של התובעת להסכמים הקיבוציים אינה הגיונית ומצא כי יישום ההסכמים בפועל תומך בעמדת הנתבעים. כמו כן, בית המשפט מצא כי טענות התובעת לאפליה מחמת גיל ושכר לא הוכחו. התובע לא הביא כל ראיה לכך שעובדים הועברו מהסכמים אישיים להסכמים קיבוציים במהלך עבודתו, או כי עובדים צעירים הועדפו על פניו. בנוסף, חישובי הפרשי השכר של התובעת הכילו טעויות בסיסיות ולא נתמכו בראיות מהימנות. מאחר שהתביעה לא הייתה מוצדקת, חויב התובע לפצות את הנתבעים בגין הוצאותיהם המשפטיות, בסך 16,000 ₪, שישולמו בתוך 30 יום.