ת"א 1217/04

תקציר

בנק מזרחי טפחות בע"מ תבע שלושה נתבעים להשבת סכומי כסף גדולים שמעלה עובדת, ליאורה חזמי, מחשבונות לקוחות במשך שלוש שנים. הכסף שנגנב, בסך של כ-4 מיליון שקל, הועבר לחשבונות של חזמי, בעלה ירון חזמי ואמה סעד דבול. הבנק החזיר את הכספים שנגנבו ללקוחותיו ותבע פיצויים מהנאשמים, בטענה שהם היו שותפים לגניבה או לכל הפחות התעשרו שלא כדין מכספי המעילה. חזמי אמנם לא הגנה על עצמה וניתן נגדה פסק דין, אך הן ירון והן דבול טענו כי לא היו מודעים לגניבתו של חזמי ולא נהנו ממנה. עם זאת, בית המשפט מצא את הגנתם לוקה בחסר והורה להם למסור מידע נוסף, דבר שלא עשו. בנוסף, בחרו הנאשמים שלא להציג כל ראיה, להעיד או לחקור בחקירה נגדית את עד הבנק. כתוצאה מכך, גרסת הבנק לאירועים התקבלה כאמת. בית המשפט קבע כי על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, על הנאשמים להשיב את כספי המעילה שהגיעו לחשבונותיהם, מאחר שלא קיבלו אותם כדין. חזקה הייתה כי הנאשמים השתמשו בכספים, שכן לא היו להם אמצעים אחרים לתמוך באורח חייהם, והכספים נוצלו במלואם. ירון, שהתגורר עם חזמי וחלק בהוצאות, היה אחראי לכספים שהועברו לחשבונו המשותף עמה, שכן סביר היה שיידע שהם הושגו שלא כדין. דבול נהנתה גם מהכסף שנגנב, כולל כספים ששימשו לרכישת דירתה. בסיכומו של דבר, תביעת הבנק התקבלה, והן ירון והן דבול חויבו להשיב לבנק סכומים של 2,541,695 ש"ח ו-880,049 ש"ח בהתאמה, בצירוף הוצאות בסך 60 אלף שקל. סכומים אלה נוספו לפסק הדין החלקי נגד חזמי.