ע"פ 4512/09

תקציר

לערעורים הן של המערער והן של המשיב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אין כל הצדקה. טענתו המשפטית העיקרית של המערער היא כי לא היה יסוד נפשי להרשעה בהריגה, אך בית המשפט מצא כי מעשה הירדמות מכוון של המערער היווה מודעות ופזיזות ובכך מילא את הדרישות להרשעה בהריגה. עוד מצא בית המשפט כי קיים קשר סיבתי בין מעשיה של המערערת לבין מותה של הילדה, שכן אלמלא נרדמה המערערת, היא הייתה מבחינה בהתראה החזותית ומצליחה להציל את הילדה. גם טענותיה של המערערת ביחס להכרעת הדין, לרבות כי המעשה שבוצע אינו מהווה עבירה וכי לא הייתה לה הזדמנות סבירה להתגונן, נדחו; בית המשפט קבע כי רשלנותה של המערערת מהווה עבירה של פזיזות ורשלנות וכי ההגנה שבחרה בבית המשפט המחוזי חלה גם על האישום שבו הורשעה בסופו של דבר. בהתייחסו לגזר הדין, דחה בית המשפט את טענות המערער כי העונש היה מופרז, כי בית המשפט לא הורה על תסקיר מבחן, וכי קיים חוסר מידתיות בין העבירה לבין העונש לאור מקרים דומים. בית המשפט נימק את העונש שהטיל בית המשפט המחוזי בשל חומרת מעשיו של המערער, אשר הפרו את חובתו הבסיסית של מנתח ופגעו באמון הציבור ברופאים. עוד ציין בית המשפט כי המערערת מעולם לא לקחה אחריות על מעשיה וכי נסיבות המקרה – מוות מיותר של פעוט בריא – גברו על שיקולים אישיים. השופטת מ' נאור הגיעה למסקנה כי אין מקום להתערב בהכרעת הדין או בגזר הדין של בית המשפט המחוזי והציעה לדחות את שני הערעורים. השופטים ש' ג'ובראן וג' דנציגר הסכימו.