סע"ש 41903-04-19

תקציר

התובעת, עובדת מוסלמית שעבדה אצל הנתבעת כ-14 שנה, טענה כי לא שולם לה מלוא שכרה, וכי הנתבעת לא ביצעה את הניכויים הראויים בגין זכויות סוציאליות. לגופו של עניין, טענה התובעת כי מספר רכיבים בשכרה, לרבות פרמיה, שעות נוספות, נסיעות והבראה, אינם חלק משכר הבסיס שלה, ולכן זכויותיה הסוציאליות – לרבות תשלומי ותק, דמי פדיון חופשות והפרשות לקרן פנסיה – חושבו על בסיס שכר בסיס נמוך באופן מלאכותי. הנתבעת טענה כי רכיבים אלה אכן היו חלק משכר הבסיס של התובעת. בית המשפט בחן כל אחת מהטענות הללו ומצא כי טענות התובע נכונות בחלקן. באופן ספציפי, בית המשפט מצא כי יש לראות את רכיבי הפרמיה, השעות הנוספות והנסיעות כחלק משכר הבסיס של התובעת, ולכן שכר הבסיס ששימש לחישוב זכויותיה הסוציאליות צריך להיות גבוה מזה ששימש את הנתבעת. באשר להודעה לעובדים, מצא בית הדין כי הנתבעת לא מסרה לתובעת את ההודעות הנדרשות בעת קבלתה לעבודה ובמהלך שינויים בתנאי העסקתה. עם זאת, מאחר שהחוק המחייב הודעות אלה תוקן במהלך העסקתו של התובע כך שיאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק, והעסקתו של התובע החלה למעלה מחמש שנים לפני תיקון זה, מצא בית הדין כי הנתבעת לא חויבה בתשלום פיצויים בגין אי מסירת הודעות. עוד קבע בית המשפט כי התובעת זכאית לתשלומי ותק נוספים, שחושבו על בסיס שכר הבסיס המוגדל שנקבע על ידי בית המשפט. התובעת הייתה זכאית גם לפדיון ימי חופשה, אם כי הסכום שהיה חייב לה היה נמוך ממה שתבעה. בית הדין פסק גם לטובתה של התובעת בנוגע לתשלום עבור עבודה בחגים מוסלמיים מסוימים, וקבע כי התובעת חייבת סכום נוסף עבור עבודה בשני חגים ספציפיים. בית המשפט דחה את טענת התובעת בעניין דמי הבראה, וקבע כי דמי ההבראה החודשיים הנראים בתלושי השכר של התובעת אינם תשלום פיקטיבי, והתובעת הסכימה לכך במשתמע בכך שקיבלה את התלוש מדי חודש במשך למעלה מעשור ללא תלונה. באשר להפרשות לפנסיה, בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובע סך של 29,517 ₪, שכן הנתבעת הודתה כי היא חייבת הפרשות אלה ולא הביאה כל ראיה לסתור את טענת התובע. באשר להוצאות נסיעה, קבע בית המשפט כי התובעת לא קיבלה החזר בגין נסיעותיה בין ביתה למקום עבודתה, והורה לנתבעת לשלם 13,388 ₪ בגין הוצאות אלה. בית הדין בחן גם האם התפטרותה של התובעת הייתה חוקית, ובכך זיכה אותה בפיצויי פיטורים. בית הדין מצא כי למרות שתנאי עבודתה של התובעת היו כאלה שלא ניתן היה לצפות ממנה להמשיך לעבוד, התובעת לא הראתה קשר סיבתי בין התפטרותה לבין תנאי העבודה הירודים. יתר על כן, התובעת לא נתנה לנתבעת הודעה והזדמנות לתקן את הדברים. לפיכך, קבע בית הדין כי התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים. עם זאת, בית המשפט הורה לנתבעת לשלם 2,838 ₪, אשר ייצגו את אי ביצוע ההפרשות הראויות לקרן פיצויי הפיטורים של התובעת. עוד מצא בית המשפט כי תלושי השכר שמסרה הנתבעת לתובע היו מטעים, בכך שחילקו את שכר הבסיס של התובעת באופן מלאכותי, ולכן פסקו לתובע פיצוי בסך 5,000 ₪ לפי חוק הגנת השכר. לבסוף, בית המשפט קבע כי כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות, ואיפשר לשני הצדדים את הזכות לערער על ההחלטה בתוך 30 יום.