רע"א 3392/19

תקציר

במקרה שנדון בפני בית המשפט ביקשו המבקשים רשות ערעור על שתי החלטות של בית משפט קמא, בטענה לטעויות בשתיהן. ההחלטה הראשונה נגעה לעניינים פרוצדורליים הקשורים לגילוי מסמכים, שאותם דחה בית המשפט, תוך התייחסות לצו המגביל ערעורים במקרים כאלה, אלא אם כן חלים חריגים ספציפיים. בית המשפט שב והדגיש כי ערעורים בעניינים פרוצדורליים אינם מתקבלים אלא אם הוכח כי הם משפיעים באופן משמעותי על התוצאה. בקשתם של המבקשים הוגדרה ככללית ולא ספציפית, שכן היא דרשה באופן גורף מסמכים שונים ללא מיקוד, ובכך חרגה מההיקף המותר לערעור על פי הצו החל. הניתוח הגיע למסקנה כי חוסר הספציפיות של הבקשה הפך אותה בסופו של דבר לבקשת גילוי כללית, ופסל אותה מלהיחשב "ספציפית" למטרות שנקבעו בפסקי דין קודמים. באשר להחלטה השנייה טענו המבקשים לטיפול בלתי ראוי בסוגיית החיסיון. על אף שבית משפט קמא פסק בדבר חיסיון מסמך ללא בקשה פורמלית, בית המשפט לערעורים קבע כי מחדל זה לא גרם לעיוות דין, שכן בית משפט קמא העריך את הרלוונטיות של המסמך לתיק. משכך, בקשת רשות הערעור נדחתה במלואה, מבלי שנפסקו הוצאות, שכן המשיבים לא נדרשו למתן מענה. בפסק הדין הושם דגש על עמידה בגבולות פרוצדורליים בערעורים ואיזון בין הצורך בעשיית צדק לבין עיכובים אפשריים בהליך המשפטי.