ת"א 12641-11-19

תקציר

המחלוקת בין התובעת לנתבעת נסובה סביב תביעת התובעת לפיצויים בגין הפקעת אדמתה על ידי הנתבע. הנתבעת טוענת כי התובעת, שחכרה את הקרקע, אינה זכאית לכל פיצוי שכן הקרקע יועדה לצורכי ציבור והפקעה על פי תכנית איחוד וחלוקה. עם זאת, בית המשפט דוחה טענה זו ופוסק לטובת זכותו של התובע לקבל פיצויי הפקעה. השופט מדגיש את חשיבותה של הזכות לפיצויי הפקעה כזכות יסוד ומסביר כי כל הזכויות במקרקעין, לרבות חוזי חכירה, מזכות את המחזיקים בפיצויים. באשר לגובה הפיצוי, בית המשפט מוצא כי שיטות ההשוואה בהן השתמשו שמאים של שני הצדדים אינן מספקות. שמאי התובע מסתמך על עסקאות מגורים שאינן באמת בנות השוואה, ואילו שמאי הנתבעת מבסס את חוות דעתו על ההנחה השגויה ששווי הקרקע זניח. לפיכך, בית המשפט מעריך את שווי הקרקע בשיטת היוון ההכנסה. שיטה זו מחשבת את שווי הנכס בהתבסס על הכנסתו הצפויה לאורך זמן והטבות עתידיות, מהוונות לערך הנוכחי. בהתחשב בהסכמי השכירות שנחתמו בגין הקרקע בשנים 2013 ו-2015, המבטיחים הכנסה שנתית של 36,000 ₪, ובשים לב ליתרת תקופת החכירה עד שנת 2040, קובע בית המשפט כי שווי זכויותיה של התובעת יעמוד על 593,560 ₪ נכון ליוני 2017. בנוסף, חויב הנתבע בתשלום אגרת בית משפט והוצאות משפט, לרבות שכ"ט עורך דין, בסך 46,800 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.