בג"צ 8029/21

תקציר

במקרה הנדון, בית המשפט החליט בסופו של דבר לדחות את תביעת העותר בהחלטת רוב. העותר, שנמלט לפרגוואי, טען כי תקופת ההתיישנות פגה על עונשו, שכן ההוצאה להורג הופסקה בעת בריחתו. עם זאת, השופט שטיין, בתמיכת השופט שוחט, פירש את סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי כקובע כי תקופת ההתיישנות אינה מתחילה אלא אם המדינה מפסיקה לפעול לאכיפת העונש. לטענתם, רק המדינה יכולה "לבצע" או "להפסיק" עונש, ומאחר שהמדינה המשיכה במאמציה להסגיר את העותר, לא החלה תקופת ההתיישנות. בפסק הדין הודגש כי ביצוע עונש הוא הליך אקטיבי הנשלט על ידי המדינה, הכולל את כל אמצעי האכיפה הדרושים להבטחת ריצוי העונש, לרבות ניסיונות הסגרה. השופט עמית חלק על כך וקבע כי החוק, טרם תיקונו, חל על מקרים בהם האסיר נמלט, והציע כי פקיעת הזמן תזכה את העותר. הוא טען כי לשונו הפסיבית של החוק ("ההוצאה להורג חדלה") מאפשרת מקרים שבהם ביצוע גזר הדין הופסק עקב בריחה. עם זאת, דעת הרוב, ששקלה הן את כוונת המחוקק והן את העיקרון לפיו "אין חוטא צריך להועיל", קבעה כי תקופת ההתיישנות לא החלה בשל פעולות האכיפה המתמשכות של המדינה. משכך, נדחתה העתירה, ואפשרה למדינה להמשיך ולאכוף את עונשו של העותר.