ע"ע 9953-11-13

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנותו ויישומו של סעיף 9 לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954, האוסר על פיטורי עובדות בהריון ללא אישור מנכ"ל משרד הכלכלה. המקרה מדגיש את ההגנה המוצעת לעובדות בהריון, ומבטיח שהן לא יפוטרו בשל האתגרים שמציבה ההיריון. בית הדין שב ומדגיש כי אם פיטורין נתפסים כקשורים להריון, ניתנת הגנה מוחלטת, ולא ניתן לקבל שיקול דעת מהרשות המפקחת. החלטת המנכ"ל נבחנת על פי עקרונות המשפט המנהלי, תוך הקפדה על החלטות עובדתיות, הוגנות ושיטתיות. הוא מתייחס למסגרת הפרוצדורלית להערכה האם פיטורים אכן קשורים להריון. במקרה ספציפי זה הגיע המנכ"ל למסקנה כי הידרדרות היחסים שהובילה לפיטורים הושפעה בחלקה מהריונה של גב' אילוז. הערעור נבחן במסגרת הביקורת השיפוטית, תוך התמקדות בשאלה האם ההחלטה חרגה מהסבירות או מההגינות. בית הדין קבע כי החלטת המנכ"ל הייתה סבירה, ובכך שמר על ההגנה מפני פיטורים בשל הטיה הקשורה להריון. החלטת הערכאה הנמוכה יותר נדחתה, ואישרה מחדש את העיקרון לפיו ערעורים על החלטות הגוף המפקח אינם צריכים להיות כרוכים בדיון חוזר בראיות אלא להתמקד בפיקוח מינהלי. בית הדין סיים בהדגשת העקביות המשפטית והפרוצדורלית הנדרשת, והצורך להגן על זכויות העובדים מפני אפליה הקשורה להריון. למערער נפסק שכר טרחה, והסעדים הנוגעים לפיטורים שלא כדין היו אמורים להידון בנפרד.