ע"א 355/89

תקציר

בסכסוך משפטי סבוך, נסוב התיק בהסכם הפצה שנחתם לראשונה בשנת 1970 בין המנוח ניקולא חינאוי לבין כביר תעשיות בירה בע"מ, אשר לימים הפכו לחברות משיבות, לרבות טמפו תעשיות בירה בע"מ. לאחר מותו של ניקולא חינאווי בשנת 1986 ביטלו המשיבים את הסכם ההפצה, בטענה שמדובר בזכויות אישיות שפקעו עם מותו של חינאווי. התובעים, לרבות עיזבונה ובניו, ערערו על סיום זה, וביקשו הכרה בזכויותיהם בירושה ואכיפת הסכם החלוקה, או לחילופין פיצוי בגין סיומו. בית המשפט המחוזי פסק נגד אכיפת זכויות החלוקה, אך פסק פיצוי בגין תמורה ששולמה בגין הרחבת שטח החלוקה שלהן. בערעור קיבל בית המשפט העליון באופן חלקי את טענות התובעים, תוך שהוא מכיר בהסכם התנהגות בין בניו של חינאווי לבין המשיבים, אשר עיגן עם הזמן את זכויות החלוקה שלהם. עם זאת, היא קבעה כי לא ניתן לאכוף התחייבויות חוזיות בלתי מוגבלות בזמן לצמיתות ללא הודעה מוקדמת סבירה. כתוצאה מכך, פסק בית המשפט פיצוי על בסיס תקופת הודעה מוקדמת סבירה, בהתחשב בהשקעה ארוכת השנים של המשפחה בעסק ובשטח ספציפי נוסף שנרכש על ידי המנוח. החלטה זו מדגישה את הגבול שבין אכיפה חוזית לבין פיצוי סביר, ושוללת ויתור בלתי מוגבל בזמן על זכויות פיצויים, כפי שנטען בתחילה על ידי המשיבים. עוד הבהיר בית המשפט כי הפיצוי צריך לחול אך ורק על המשיבים העיקריים, למעט חברות קשורות (משיבים 3 עד 6), וחייב כיסוי הוצאות התדיינות למערערים.