מ"ת 42981-02-13

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לבקשה למעצרם של שני משיבים עד תום ההליכים נגדם. המשיבים הם אחיהם של אמיר ועאמר מרזוק ומעורבים באירוע אלימות. על פי כתב האישום, המשיבים, יחד עם אחיהם, תקפו שני אנשים, מועאד ועומר, וגרמו להם לחבלות שהצריכו אשפוז. סעיפי האישום נגדם כוללים חבלה בכוונה לרצוח והחזקת סכין שלא כדין. בקשת המעצר מבוססת על קיומן של ראיות לכאורה. השופט פותח בבחינת הראיות שהוצגו בתיק החקירה. עדותו של עומר, שהיא הראיה הישירה היחידה הקושרת את המשיבים לאירוע, מכילה סתירות, בעיקר בכל הנוגע לזיהוי תפקידיהם של המשיבים. השופט מציין כי הודעתו הראשונה של עומר, שניתנה בעת אשפוזו, מפורטת ומדויקת, אך גם מציין כי עומר לא היה בטוח לגבי זהותו של האדם שדקר אותו בחזהו, ושיער תחילה כי ייתכן שמדובר במישהו אחר. השופט בוחן גם את גרסאות המשיבים לאירועים, כאשר המשיב מס' 1 טוען כי ניסה להפריד בין הלוחמים, והמשיב מס' 2 טוען כי לא נכח במקום. השופט מגיע למסקנה כי אמנם קיימות ראיות לכאורה נגד שני המשיבים, אך עוצמת הראיות חלשה, במיוחד לגבי המשיב מס' 1, שכן אין ראיות רבות למעורבותו הפעילה מעבר לנוכחותו בזירה. באשר לעילות המעצר וחלופות המעצר, השופט מכיר בחלשות הראיות אך סבור כי ראוי לבחון אפשרות לחלופות מתאימות. השופט מציין כי תפקידו של המשיב מס' 1 אינו ברור, ומלבד נוכחותו בזירה, קיימות ראיות ישירות מוגבלות למעורבותו. בנוסף, אין לו הרשעות קודמות. אשר למשיב מס' 2, הראיות מעט חזקות יותר, אך לא מהותיות, ויש לו הרשעה קודמת שאינה עדכנית. השופט מחליט כי אם יוצעו חלופות מתאימות, ניתן יהיה לשחרר את שני המשיבים תחת חלופות אלה עד למשפט. ההחלטה מתקבלת בנוכחות הצדדים, ופסק הדין ניתן בהתאם.