ב"ל 36760-04-20

תקציר

תיק בית המשפט נסוב סביב טענת התובעים כי מחלת העור שלהם נגרמה כתוצאה מתנאי העבודה, ובפרט מחשיפה לחומרי חיטוי בעבודה. הדיון התמקד בחוות דעת רפואיות של שני מומחים, רופאת עור בשם ד"ר אייל פרץ, ומומחית לרפואה תעסוקתית, ד"ר קרין זיקל שלום. שני המומחים הסכימו כי הסבירות לקשר סיבתי בין מחלתו של התובע לבין תנאי עבודתם אינה עולה על 50%. שניהם התייחסו לספרות הרפואית ולעובדות הספציפיות של המקרה, והדגישו כי מחלתו של התובע הייתה פסוריאזיס מפושט המשפיע על חלקי גוף רבים, כולל הידיים, הרגליים והקרקפת. ד"ר פרץ הסביר כי פסוריאזיס היא מחלה כרונית שאינה נגרמת כתוצאה מחשיפה לחומרי חיטוי, אם כי חשיפה כזו עלולה להחמיר את התהליך הדלקתי הקשור למצב. הוא גם ציין כי בדיקות בד כדי לקבוע תגובה אלרגית הניבו תוצאות שליליות. בנוסף, התייחס המומחה לתופעת קובנר – טריגר פוטנציאלי להתפרצויות פסוריאזיס – וקבע כי לא סביר שהיא נגרמת על ידי תהליכים שונים בידיים ובקרקפת, ובמקום זאת הציע כי מדובר בחלק מאותה מחלה מערכתית. ד"ר זיקל שלום התייחס אף הוא לתופעת קובנר והסכים עם חוות דעתו של ד"ר פרץ, והדגיש כי המקרה הייחודי של התובע עסק במחלה מפושטת בכל הגוף, שאינה מבודדת לידיים. היא התייחסה למספר אינדיקטורים לקשר סיבתי, ופגשה רק באופן חלקי שלושה מהם. שני המומחים הסכימו כי התפרצות המחלה לא הייתה קשורה באופן זמני לחשיפה המוגברת בעבודה. בהסכמה עם הנתבעת, בית הדין הכיר בדרמטיטיס מגע מגרה כפגיעה בעבודה. עם זאת, הטענה בעניין פסוריאזיס נדחתה, שכן חוות דעת המומחים, שהתבססו על הראיות והעובדות הרפואיות, לא תמכו בקשר סיבתי בין פסוריאזיס לתנאי העבודה. השופטים לא שוכנעו כי הפסוריאזיס קשור לעבודה וקבעו כי חוות הדעת של המומחים אובייקטיביות וסבירות, ללא כל סיבה לסטות מהן. כתוצאה מכך, התביעה התקבלה באופן חלקי, תוך הכרה רק בדרמטיטיס כפגיעה בעבודה.