ת"א 2070/00

תקציר

בית המשפט מצא כי הסכם מכר בין אם לבנה, עבור דירת האם, אינו תקף בשל אנאלפביתיותה של האם וחוסר הבנה של השפה העברית, וזיוף חתימת האב על ידי הבן. החוזה נמצא בטל גם משום שהיה זה רק מזימה של הבן לקבל הלוואה מבנק, שהאם והאב לא היו צד לה, ולכן היו להם כוונות שונות מהבן בעת חתימת החוזה. משכך, גם המסמכים הנלווים, לרבות חובת רישום המשכנתא, בטלים. עורך הדין שניסח את החוזה נמצא כי התרשל בטיפולו במכירה, ולא הסביר לאם את סעיפי החוזה, ייצג את שני הצדדים וזיהה את חתימת האב. הבנק שנתן את ההלוואה נמצא רשלני גם בכך שלא בדק לעומק את מצבו הכלכלי של הבן, ומיהר לשחרר את כספי ההלוואה מבלי לוודא את האישורים הנקובים בחוזה המכר. הן עורך הדין והן הבנק חויבו לפצות את התובעים בגין הרשלנות, כאשר האם נושאת ב-10% והבנק ב-45% מסכום המשכנתא. הבן חויב להחזיר את כל סכום המשכנתא, והאב היה פטור מכל החזר. התביעה שכנגד שהגיש הבנק, המבקשת לאכוף את הסכם המכר ולרשום את המשכנתא, נדחתה.