ע"א 53708-08-20

תקציר

מדובר בפסק דין בתביעת לשון הרע שהתרחשה בין עורך דין לבין הצד שכנגד בדיון. עורך הדין, ששימש כנאמן של בעל מניות בחברה המעורבת בהתדיינות משפטית, טען כי הצד שכנגד, במהלך השימוע ובסמוך לאחריו, השמיץ אותו בכך שכינה אותו בשמות גנאי כמו "רמאי", "נוכל" ו"שקרן", בין היתר, בפני מספר אנשים, כולל כאלה שאינם קשורים לתיק. בית משפט קמא דחה את טענת עורך הדין בקובעו כי נטל ההוכחה בגין האירוע הנטען הראשון בתוך אולם בית המשפט לא התקיים, וכי האירוע השני, שהתרחש מחוץ לכותלי בית המשפט, מוגן תחת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, שעניינו פרסומים שנאמרו במהלך דיונים משפטיים. עורך הדין ערער על החלטה זו. ערכאת הערעור הסכימה עם ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא ועם מסקנותיו המשפטיות בדבר אי-תחולתן של הגנות מסוימות לפי חוק איסור לשון הרע. עם זאת, ערכאת הערעור חלקה על החלת סעיף 13(5) על ידי בית משפט קמא על התיק. ערכאת הערעור קבעה כי למרות שעורך הדין יכול להיחשב "בעל דין", האמירות המכפישות שנאמרו מחוץ לאולם בית המשפט אינן מהוות פרסומים "במהלך דיון". בית המשפט נימק זאת בכך שההצדקה להחלה רחבה של ההגנה – חופש הביטוי והימנעות מזהירות יתר בהתדיינות משפטית – אינה חורגת מגבולות ההליך המשפטי, גם אם הדברים נאמרו מתוך תרעומת הנובעת מהתדיינות משפטית. לפיכך, קיבלה ערכאת הערעור את הערעור, וקבעה כי המשיב אכן הוציא דיבתו של המערער וכי הגנת סעיף 13(5) אינה חלה. המשיב חויב לשלם למערער 50,000 ₪, בצירוף שכר טרחה וריבית נוספים.