ע"פ 25614-10-12

תקציר

הערעורים שביקשו להקל בעונשם של שני נאשמים נדחו. המערער הראשון, שפגע בהולכי רגל ונמלט מזירת התאונה, טען כי קיימות נסיבות מקלות, לרבות עדי אופי, תרומתו לקהילה והצורך שלו לטפל בבנו, אך בית המשפט מצא כי עונשו של בית משפט קמא, שכלל מאסר ופסילת רישיון נהיגה, היה הולם בהתחשב בחומרת עבירותיו. עוד הדגישה השופטת כי גזר הדין מבטא את מדיניות הענישה הראויה, שמטרתה להרתיע מפני התנהגות כזו, ותיארה את מעשה הבריחה כ"אנטי-חברתי ואנטי-מוסרי בעליל". המערערת השנייה, שהורשעה בעבירות תעבורה, טענה כי לא היה מקום לשלול את רישיון הנהיגה שלה מאחר ומעשיה לא היו קשורים לנהיגה מסוכנת, אך בית המשפט אישר את החלטת בית משפט קמא והדגיש כי חומרת העבירות מצדיקה את פסילת הרישיון. השופטים הדגישו את חומרת העבירות של אי סיוע לאחר תאונה ואת הצורך בענישה חמורה ומרתיעה, ולא הותירו מקום להתערבות בשיקול הדעת של בית המשפט הפרוצדורלי. פסק הדין פה אחד דחה את שני הערעורים, והשופטים אף המליצו כי בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון תידון על ידי האחרון.