רע"א 4520/04

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בהסדר גירושין בין בני זוג שנישאו בשנת 1972. עיקר המחלוקת נסובה סביב פרשנותו של סעיף ספציפי בהסכם הגירושין שנחתם בשנת 1988. הסעיף הנדון, סעיף 5, עניינו חלוקת נכסים, ובפרט דירתם של בני הזוג במושב בית זית, הבנויה על קרקע השייכת להוריו של הבעל. לאישה הובטח מחצית מערך הדירה, ללא הקרקע, במקרה של מכירה. הבעל, שהוענקו לו זכויות בעיזבון הוריו, ויתר על זכויות אלה והעביר אותן לאחותו ולבעלה מבלי ליידע את המשיב. השאלה העומדת על הפרק היא האם על המשיב לקבל פיצוי לפי סעיף 5(א), המציין את עלות הבנייה של הדירה, או 5(ד), המתייחס לשווי המכירה בפועל של הדירה, לרבות הקרקע. פסק דינו המקורי של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים צידד במבקש, פירש את ההסכם בכללותו והגיע למסקנה כי זכותו של המשיב מוגבלת לפיצוי כספי המבוסס על עלות הבנייה - ומכאן שזכותו של המבקש לוותר על זכויותיו שכן רצונו לפנות את הנכס. עם זאת, בית המשפט המחוזי בירושלים ערער על פסק דין זה וקיבל את ערעור המשיב. פרשנותו של בית המשפט המחוזי להסכם הגירושין, ובפרט תכליתו של סעיף 5(ד), פסקה לטובת המשיב. מעשיו של המבקש, לרבות ויתור על זכויות ואי העברת כספים למשיב, נמצאו בלתי הגיוניים ונעשו בחוסר תום לב. לפיכך, הורה בית המשפט המחוזי להחזיר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה לצורך ביצוע החלוקה בהתאם להוראות הקבועות בסעיף 5(ד) להסכם. לאחר מכן הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לערכאה גבוהה יותר, אך נדחה בנימוק שהערעור לא עורר שאלות ייחודיות בעלות אופי כללי או עקרוני, וכי פסק דינו של בית המשפט המחוזי התבסס על פרשנותו לתכלית ההסכם. דחיית הבקשה אישרה למעשה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. סיכום מקיף זה לוכד את עיקרי פסק הדין תוך שמירה על נרטיב קוהרנטי.