ת"א 1734/02

תקציר

המחלוקת נסובה סביב רכב שנרכש על ידי הנתבע מהתובע תמורת 112,000 ₪. לאחר תקופה של הנאה, המכונית נפגשה עם תאונה ונזקקה לתיקונים. התיקונים עוררו מחלוקת על תשלומים, שהובילה לתביעה של התובע ולתביעה שכנגד של הנתבעת. התובע טען כי הנתבע חייב להם כספים בגין ריבית והפרשי הצמדה על מחיר הרכב, דמי השכירות עבור רכב חלופי שסופק במהלך התיקונים, והפרש העלויות בין חלקי חילוף חדשים למשומשים. בתוך כך, הנתבע טען מנגד לליקויים בעבודות התיקון, טען לירידת ערך של 10% בשווי הרכב והציג חוות דעת שמאי לתמיכה בטענתו. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי התובע לא הביא הוכחה לכך שהנתבעת הסכימה לשלם עבור הרכב החלופי, ריבית והפרשי הצמדה. יתר על כן, גם הטענה להפרש עלויות של חלקים חדשים לא נתמכה בראיות מספיקות. מנגד, הצליח הנתבע להוכיח כי עבודות התיקון גרמו לירידת ערך הרכב בשיעור של 2%, מה שזיכה אותו בפיצוי. עם זאת, בית המשפט דחה את ההודעה לצד שלישי – שמאי חברת הביטוח – כבלתי מוצדקת, שכן לא הוכחה רשלנות מצדם. השופט מתח ביקורת על השמאי שלא פיקח כראוי על עבודות התיקון, אך בסופו של דבר חויב כל צד לשאת בהוצאותיו. ההחלטה לדחות את הודעת הנתבע שכנגד ולפסוק להם 5,000 ₪ בתוספת מע"מ שכר טרחת עורך דין אושרה אף היא. התוצאה משקפת את כישלונם של הצדדים לספק ראיות משכנעות ואת חוסר רצונו של בית המשפט לקבל עדות בעל פה על פני מסמכים כתובים.