ת"א 17863-05-18

תקציר

המקרה סובב סביב הקצאת דירות בקיבוץ. שלושה תובעים, שהיו חברים בקיבוץ והתגוררו מחוצה לו, תבעו את הקיבוץ על כך שגבה מהם אגרה של כ-250 אלף שקל עבור פיתוח ותשתיות, שלטענתם הייתה מפלה ומנוגדת לתקנון הקיבוץ. התובעים טענו כי הם חברים ותיקים והיו צריכים לקבל דירה מבלי לשלם את האגרה האמורה, מה גם שחברים אחרים קיבלו דירות מבלי לשלם עבור תשתיות. עוד טענו כי הקיבוץ לא פעל לפי נוהל מסודר להקצאת דירות וכי פנו אליהם מאוחר מדי, כאשר רק דירות קטנות יותר היו זמינות. בנוסף, הם טענו כי דמי החבר שלהם, ששילמו בעת שהתגוררו מחוץ לקיבוץ, היו צריכים להעניק להם זכויות שוות לאלה של חברים אחרים. השופטת קבעה כי חתימת התובעים על ההסכמים המעידה על הסכמתם לתשלום האגרה מחייבת. התובעים היו מודעים לעלויות ובחרו שלא לסגת מההסכמים. כמו כן, החלטות הקיבוץ בנוגע לחיוב החברים בעלויות תשתית היו לגיטימיות ולא סתרו את התקנות. עוד קבעה השופטת כי התובעים לא הוכיחו את טענתם לאפליה, שכן הוצע להם לקבל דירות בנויות אך בחרו במגרשים לא בנויים מטעמים אישיים. הקיבוץ גם נתן לתובעים את האפשרות להשתתף בהליך השיוך למרות שהם מתגוררים מחוץ לקיבוץ, דבר שלא היה דרישה. גם טענות התובעים בדבר גודל הדירות המוצעות ואי השוויון בעלויות התשתית נמצאו בלתי משכנעות. בסופו של דבר החליטה השופטת כי יש לדחות את התביעה, שכן טענות התובעים לא היו מוצדקות. עם זאת, מאחר שהנתבעת לא ציינה במפורש בסיכומיהם הוצאות משפט, לא נפסקו הוצאות כאלה. כל תובע חויב לשלם לקיבוץ 7,500 ₪ שכר טרחת עורך דין.