ע"א 2336-07-11

תקציר

פסק הדין עניינו בשכירות מוגנת למתחם עסק. המשיבים, בעלי הבניין, תבעו פינוי וסילוק המערערים מהנכס המושכר מכמה טעמים, לרבות נטישת המושכר. בית משפט קמא פסק לטובת המשיבים והביא את המערערים להגיש ערעור. סלע המחלוקת העיקרי הוא האם הוכיחו המשיבים די הצורך את נטישת המושכר, כאשר המערערים טוענים כי ראיות המשיבים כללו תמונות בודדות שצולמו במועד מעורפל ולא הצביעו על נטישה. עם זאת, שופטי הערעור מסכימים עם קביעתו של בית משפט קמא כי די בראיות המשיבים, לרבות צילומי מצבו של המושכר ועדויות מצידם, כי המערערים נטשו את המושכר ולא הייתה להם כל כוונה לשוב אליו. השופטים מדגישים כי נטל ההוכחה לנטישה מוטל על המשיבים, ובמקרה דנן, קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אשר בדרך כלל מכובדות על ידי ערכאת הערעור, מלמדות באופן חד-משמעי כי המערערים נטשו את הנכס. השופטים דנים גם בהבדל בין נטישת דירת מגורים לבין חוזה שכירות עסקי, ומציינים כי האחרון דורש רמה גבוהה יותר של נוכחות וכי הקשר האישי בין בעל עסק למקום עסקו אינו חזק כמו זה שבין דייר להתגורר בביתו. זאת ועוד, טענות המערערים ועדויותיהם, לרבות אלה של עד, נמצאו בלתי עקביות ובלתי אמינות, ותומכות בגרסת המשיבים לאירועים. על יסוד ממצאים אלה, הערעור נדחה, וצו הפינוי עומד בעינו, ללא כל פיצוי הנדרש בגין פינוי המערערים. השופטים מצטרפים לקביעה זו, תוך הדגשת התשתית העובדתית להחלטת בית משפט קמא והיעדר עילה להתערב בממצאיו.