ע"א 170/66

תקציר

נסוב התיק סביב מחלוקת בדבר הבעלות על חלקים מסוימים בשתי חלקות קרקע ברמלה, בין הבעלים הרשום, וספיה עומר חסן דרוויש אלא-א-דין, לבין המשיבה מס' 1, אשר סברה בטעות כי הקרקע היא נכס נפקד. האפוטרופוס לנכסי נפקדים מכר את הקרקע לרשות פיתוח, מה שהוביל לסדרה מורכבת של עסקאות. המערערת דרשה את השבת רכושה, אך האפוטרופוס סירב והציע במקום זאת פיצוי כספי. בית המשפט המחוזי צידד באפוטרופוס, והוביל את המערער לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה את הערעור, תוך שהוא מצטט סעיפים בחוק נכסי נפקדים הנותנים עדיפות לתוקפן של עסקאות שנעשו בתום לב על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, על פני ההגנה על זכויותיו של הבעלים בפועל. פסק הדין מדגיש את כוונת המחוקק העומדת מאחורי סעיפים אלה, והיא להבטיח שימוש יעיל בנכסים נטושים לצרכים דחופים כמו שיכון עולים ופיתוח. בית המשפט קבע כי המונח "עסקה" בסעיף 17(א) כולל מכרות, וכי תום ליבו של האפוטרופוס הוא עניין סובייקטיבי, שאינו נשלל על ידי היעדר זהירות אובייקטיבית. יתר על כן, אמונתו הכנה של האפוטרופוס, אף שהיא מוטעית, נחשבת לתום לב. במקרה זה, בית המשפט העליון לא מצא ראיות לחוסר תום לב או רשלנות מצד האפוטרופוס. השופט לנדוי, יחד עם השופטים כהן והלוי, דחה את הערעור ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי. המערערת חויבה לשלם הוצאות בסך 150 ל"י למשיבים מס' 1 עד 3 ו-150 ל"י למשיבים מס' 4 ו-5.