דב"ע ל/14 - 3

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך על פיצויי פיטורים בין עובד למעסיקו לשעבר. העובד פוטר, והסיבה הישירה הייתה אירוע שהתרחש ביום 25.4.1969, בו התגלעה מחלוקת בין העובד לבין מנהל המלון בנוגע לביצוע הזמנה. המעסיק טען כי העובד הפגין התנהגות ויחס עבודה לקוי לפני אירוע זה, והצדיק את פיטוריו. עם זאת, בית הדין הכיר בכך שהמעסיק לא פעל בהתאם לנהלים הראויים שנקבעו בהסכם הקיבוצי לפיטורי עובדים וכי גם מזכירת האיגוד כשלה בחובתה לייצג את העובד. בית הדין הדגיש את ההבדלים המובהקים בין פיטורים להתפטרות מבחינת הזכאות לפיצויי פיטורים, והפריך את טענת המעסיק כי הפרת החוזה הנטענת של העובד הובילה לפיטורים. פיצויי פיטורים, הבהיר בית הדין, אינם סוג של פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, אלא תשלום המחויב על פי חוק עם סיום העבודה, שאינו קשור לסיבת הפיטורים, וכפוף לחוקים ספציפיים ולהסכמים קיבוציים. התנהגותו בעבר של העובד וגישתו התעסוקתית, אף שהניחו כי היא כפי שתוארה על ידי המעסיק, לא נחשבו רלוונטיות לזכאות לפיצויי פיטורים, שכן אין להענישו רטרואקטיבית. בית הדין התייחס גם להשפעה המצטברת של התנהגות עובד על זכותו לפיצויים, וציין כי סנקציות משמעתיות אכן צריכות להתחשב בפעולות עבר. עם זאת, יש להגביל את פעולות העבר שיש לקחת בחשבון לאלה שלגביהן ננקטו בעבר צעדים משמעתיים. בנוסף, יש להקפיד על מגבלת זמן סבירה ולהתייחס לתנאי ההסכם הקיבוצי או ההוראות החלות. במקרה זה, ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים לא קבע נסיבות המצדיקות שלילה או הפחתה של פיצויי פיטורים. בית הדין הגיע למסקנה כי פיטורי העובד לא היו באשמתם וכי פיצוי חלקי, שלא נקבע בהסכם הקיבוצי, אינו מוצדק. כתוצאה מכך, חויב המעסיק לשלם לעובד את מלוא פיצויי הפיטורים, תוך פסיקת הוצאות בגין הערעור.