ת"א 24631-02-13

תקציר

המחלוקת נסובה סביב השימוש ברכוש משותף בבית משותף. הנתבעים טענו כי הייתה להם הסכמה לשימוש בלעדי בחלקים מסוימים של הרכוש המשותף, הכוללים את החצרות והגגות של הבית המשותף. בית המשפט בחן את מקורות הראיות השונים שהוצגו לביסוס ההסכמה, לרבות הסכמה בעל פה, הסכם מתועד משנת 2009 והסכמה משתמעת באמצעות שימוש בפועל ללא התנגדות. בית המשפט מצא כי לא ניתן לייחס להסכמה בעל פה הנטענת על ידי הנאשמים כל משקל ראייתי, שכן היא לא נתמכה בשום תיעוד או רישום עכשווי. היתרי בנייה והרחבות שבוצעו ברכוש המשותף לא תמכו בטענת הנתבעים, שכן הם לא כללו סוגיות הנוגעות לשטחים שבמחלוקת. רישום הבית המשותף בשנת 1987, אשר תיעד את תוספות הבנייה תוך חלוקת הרכוש המשותף שווה בשווה, שלל עוד יותר כל הסכמה מראש. לגבי הסכם 2009 קבע בית המשפט כי מדובר בשלב במשא ומתן ולא בחוזה מחייב. לשון ההסכם והאירועים שבאו בעקבותיו, לרבות מחלוקות שלא נפתרו בין הצדדים, הצביעו על חוסר סופיות וספציפיות. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבעים כי ניתן להשלים את הפרטים החסרים על בסיס חוק החוזים. בית המשפט גם לא השתכנע מטענת הנתבעים בדבר הסכמה מכללא שימוש בפועל ללא התנגדות לאורך השנים. נפסק כי ספק אם השתיקה מבססת את ההסכמה המפורשת הנדרשת לשימוש בלעדי, מה גם שהנתבעים לא הוכיחו כל שינוי במצבם או הסתמכותם על ההסכמה הנטענה. הבנייה שביצעו הנתבעים בשנת 1996 החלישה אף היא את טענתם להסתמכות על הסכמתו המשתמעת של התובע המנוח. בנוסף, ציין בית המשפט כי טענת הנתבעים לשימוש בלעדי לפני שנת 1996 לא נתמכה בראיות כלשהן. בבקשה להיתר שהגיש התובע המנוח בשנת 2007 לא צוין הסכמתו לחלוקה קטגורית של הרכוש המשותף. עדויות הנתבעים עצמם סתרו את טענתם לשימוש בלעדי, והיעדר כל אזכור של ההסכמה הנטענת בהסכם המכר החליש עוד יותר את עמדתם. לסיכום, בית המשפט לא מצא הסכמה לשימוש בלעדי ברכוש המשותף. בית המשפט קבע כי לנתבעים, ובפרט לנאשמים 1 ו-2, אין זכות לבצע כל בנייה בחצר ללא רשות או הסכמה. לפיכך נדחתה טענת התובע, והנתבעים נדרשו להסיר כל בנייה בלתי מורשית בחצר המשותפת ולהשיב את השטח לקדמותו. כמו כן, לכל הדיירים ניתנה זכות גישה ושימוש בחצרות ובגגות הבית המשותף. לתובע נפסקו הוצאות בסך 700 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪, שישולמו על ידי הנתבעים 1 ו-2 בתוך 30 יום.