ע"פ 7396/15

תקציר

המערער ערער על הרשעתו ברצח בכוונה תחילה של אשתו ועל האיומים שהשמיע כלפיה, וטען כי יש להחיל את סעיף אי השפיות בעניינו, ולחילופין להורות על עונש מופחת בעבירת הרצח. המערער טען כי ביצע את העבירה "מתוך דחף שאין לעמוד בפניו הנובע ממחלת נפש ממנה סבל". בית המשפט המחוזי דחה את טענות המערער והרשיע אותו כנאשם. ערכאת הערעור בחנה ביידוע את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולא מצאה עילה להתערב בקביעת בית המשפט כי המערער היה שפוי בעת ביצוע העבירה והיה כשיר לעמוד לדין. הכרעת הדין התבססה על ארבעה נדבכים עיקריים: סקירה כללית של מצבו הנפשי של המערער בשנים שקדמו לרצח ובתקופה המיידית שקדמה לו, התנהלותו של המערער במהלך הרצח ובסמוך לאחריו, התנהגותו של המערער בחקירות שנערכו לאחר הרצח וממצאי הבדיקות הפסיכיאטריות שנערכו לו לאחר מעצרו. בית המשפט הדגיש כי התנהלותו של המערער בעת הרצח הייתה מחושבת ומתוכננת, דבר שאינו תומך בטענת אי השפיות. בית המשפט קיבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המערער תכנן את הרצח והצליח לארגן את מעשיו ולתפקד כראוי. באשר לבקשת המערער לעונש מופחת, ציין בית המשפט כי בקשה כזו יכולה להיעתר רק אם הנאשם יכול להוכיח כי הוא סובל מהפרעה נפשית חמורה, כי יכולתו להימנע מביצוע רצח מוגבלת במידה ניכרת, וכי קיים קשר סיבתי בין ההפרעה לבין הגבלת יכולתו להימנע מביצוע העבירה. המערער לא הביא ראיות משכנעות למסקנה זו, וחוות דעת המומחה שהגיש התבססה על עובדות שלא הוכחו. לפיכך, לא מצא בית המשפט עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת המערער לעונש מופחת ולהטיל מאסר עולם בגין עבירת הרצח. בנסיבות אלה, גם אם היה המערער מצליח להוכיח את התנאים לעונש מופחת, לא היה ברור שיש להפחית את העונש במקרה זה. לפיכך, שני הערעורים על הכרעת הדין וההחלטה בבקשה להפחתת העונש נדחו.