ע"פ 1988/94

תקציר

בית המשפט העליון דן בערעור על סירובו של שופט לפסול עצמו ממשפט פלילי על רקע האשמות במשוא פנים מצד המערער, מר דני בראון. הטענה נבעה מעימותים עזים באולם בית המשפט, בהם הורה השופט לעצור את הסנגור, עו"ד ירום הלוי, בגין ביזיון בית המשפט והציע להשתיק את המערער באמצעות מטפחת. ליבת הבירור המשפטי הייתה האם פעולות אלה מעידות על חשש ממשי למשוא פנים העלול לפגוע באובייקטיביות של השופט, כפי שנקבע בהוראות הרלוונטיות של חוק העונשין ובתי המשפט. בית המשפט העליון בחן טענות שונות, כולל דבריו הקודמים של השופט לפיהם הנאשמים מעכבים הליכים כדי להקל על שחרור בערבות לאחר מעצר של שנה, ומקרה של חוסר תשומת לב שיפוטית לכאורה במהלך החקירה הנגדית. בית המשפט קבע כי בעוד שמקרים כאלה עשויים לעורר חששות פרוצדורליים, הם אינם מוכיחים בהכרח הטיה אינהרנטית העומדת ברף המשפטי לפסילה. הודגש כי שפיטה מחייבת הן הגינות והן שמירה על סדר בית המשפט, גם אם הדבר מחייב לעיתים החלטות קשות העלולות להיראות קשות לבעל דין. בית המשפט העליון לא מצא עניין אישי או דעה קדומה מצד השופט שיצדיקו פסילה. עם זאת, הוא הדגיש את החשיבות של מראית עין של צדק ויעילות במשפט, והציע כי כדי למנוע הפרעה נוספת או חוסר הגינות נתפס, ייתכן שיהיה זה נבון ששופט אחר יפקח על משפטו הנפרד של הנאשם, מר בראון. הערעור נדחה בסופו של דבר, אך עם המלצה להעביר את ההליכים העתידיים לשופט אחר כדי לשמור על טוהר המידות של ההליך השיפוטי ואמון הציבור.