ת"א 32888-07-17

תקציר

התובעת, עירייה, תבעה את הנתבע בגין אי תשלום ארנונה על נכס בבעלות הנתבעת. במקום שכן מרכז רפואי בניהולו של הנתבע. המחלוקת נגעה לתקופה שבין 2002 ל-2017, במהלכה צבר הנתבע חוב כלפי התובע. בשנת 2012 הוביל מצבו הכלכלי של הנתבע להליכי פשיטת רגל ולצו כינוס נכסים. זה לא מנע ממנה לצבור עוד חובות. בסופו של דבר התקבלה הצעתו של הנתבע לרכוש את העסק וליטול על עצמו את כל חובותיו, לרבות ארנונה. עם זאת, נאמן דחה את תביעת החוב של התובע כנגד הנתבע, בטענה שהיא הוגשה מאוחר מדי. התובע ערער על החלטה זו אך לא הצליח. בית המשפט קבע כי אחריותו של הנתבע לתביעת החוב מותנית באישור הנאמן, דבר שלא קרה. לפיכך, יש לנכות את הסכום הנתבע בתביעת החוב מסך הסכום הנתבע על ידי התובע. עוד קבע בית המשפט כי הנתבעת חייבת בארנונה ממועד צו הכינוס ועד למינוי מנהל מיוחד, ולאחר מכן ממועד קבלת הפיטורים ואילך. הנתבעת טענה כי התובעת שינתה בדיעבד את סיווג הנכס, אך בית המשפט מצא כי חוק הרשויות המקומיות קובע מנגנון ספציפי לסכסוכים מסוג זה והנתבעת לא מיצתה אפיקים אלה. גם המומחה שמונה על ידי בית המשפט מצא כי שינוי הסיווג היה מוצדק. עוד נטען, כי החוב שולם בחלקו על ידי שותפו של הנתבע, שהיה בעל רבע מהנכס, אך המומחה לא מצא תשלומים שניתן לייחס לשותף זה, והנתבע לא חקר את המומחה בעניין זה. בסופו של דבר, בית המשפט פסק לטובת התובעת אך הורה לנתבעת לשלם רק 211,515 ₪, בצירוף הצמדה וריבית, נכון ליום 27.12.2020. כמו כן חויב הנתבע לשלם לתובע את חלקו בשכר טרחת המומחה ובשכר טרחת עורך דין בסך 12,000 ₪. ההפרש המשמעותי בין הסכום הנתבע לבין הסכום שנצטווה לשלמו הביא את בית המשפט לקבוע סכום צנוע לשכר טרחת עורך דין. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים.