ע"פ 5921/12

תקציר

הכרעת הדין עסקה בערעור שהתמקד בעיקר בקביעות עובדתיות ובהערכות מהימנות שנעשו על ידי בית המשפט המחוזי, אשר פסק בעבר נגד המערער. המערער טען כי הוא זה שהותקף על ידי המתלוננים והגן על מעשיו, בעוד קטין אחראי ליידוי אבנים. עם זאת, ערכאת הערעור אישרה את ממצאיו של בית המשפט המחוזי, תוך הדגישה את יתרונו של בית משפט קמא בהערכת עדים באופן ישיר, תוך שהיא מתייחסת לתקדימים המונעים בדרך כלל מערעור להתערב בממצאים אלה, אלא אם כן מתעוררות נסיבות חריגות. בית המשפט בחן בהרחבה את עדויותיהם, בעיקר של עדים ב' וא', שחזרו בהם מדבריהם הקודמים. בית המשפט הגיע למסקנה כי הודעותיהם הראשוניות במשטרה היו אמינות יותר בשל חוסר עקביות והשפעה פוטנציאלית מנוכחותו של המערער ומהמידע המקוון. בית המשפט לא מצא יסוד ממשי להטיל ספק בהסתמכותו של בית משפט קמא על סעיף 10א לפקודת הראיות, המאפשר מתן עדיפות לאמירות מסוימות כאשר עדויותיהם של עדים בבית המשפט שונות באופן מהותי מהודעתם הראשונית במשטרה. יתר על כן, טענות שהצביעו על הטיה שיפוטית נדחו, תוך התייחסות להליכים קודמים שבהם נדחו טענות כאלה והמליצו שלא לבחון אותן מחדש ללא הצדקה משכנעת. פסק הדין מדגיש את הקפדנות הפרוצדורלית והראייתית שבה ניגש בית המשפט המחוזי לתיק, ומאשר כי הערכות המהימנות שלו לא היו בלתי הגיוניות או שגויות, ולכן לא הצדיקו התערבות של המערער. החלטתו של השופט דנציגר לדחות את הערעור התקבלה בהסכמת השופטים עמית ושוהם, ואישרו את פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר.