ו"ע 1025/05

תקציר

הערעור מתייחס להחלטת מינהל מקרקעי ישראל שלא להאריך את המועד האחרון לבקשת המערערת לתיקון שומת מס רכישה. השומה המקורית נערכה בשנת 1997, ותוקנה בשנת 1999 בעקבות בקשת המערער. בחוסר שביעות רצון, המערערת לקחה את העניין לבית המשפט בשנת 2001, מה שהביא לפסק דין פשרה בשנת 2005 שקבע את שווי הקרקע על 495,192.43 ₪. לאחר מכן ביקש המערער תיקון נוסף של השומה, דבר שהמינהל דחה בשל פקיעת מגבלת ארבע השנים הקבועה בחוק לבקשות אלה. המחלוקת העיקרית היא האם היה על המינהל להאריך את המועד לבקשת התיקון של המערערת משנת 2005, לפי סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין. בית המשפט קובע כי מגבלת ארבע השנים לתיקוני שומה בסעיף 85 לאותו חוק היא מהותית ולא ניתן להאריכה לפי סעיף 107, המיועד לעניינים פרוצדורליים. סירובה של המשיבה להאריך את המועד מוצדק, שכן המערערת כבר קיבלה שומה מתוקנת ואף פנתה לבית המשפט, ועל כן הנסיבות לא היו בשליטתה הבלעדית של המערערת. יתר על כן, בית המשפט מוצא כי המערערת פעלה ברשלנות בכך שהמתינה למעלה משנתיים לאחר התיקון הראשון לפני שפנתה לבית המשפט. פסק הדין מדגיש את חשיבות היציבות והסופיות במיסוי, וקובע מגבלה של ארבע שנים לתיקונים, תגליות חדשות או טעויות בשומות. מועד זה, קובע בית המשפט, אינו ניתן להארכה ללא הגבלת זמן, שכן הוא יגרום לחוסר יציבות וחוסר צדק לנישומים. בית המשפט אף דן ודוחה את טענות המערערת בדבר עשייה, הסתמכות ופגיעה בקניין לפי דיני כבוד האדם, בקובעו כי חוק המיסוי עצמו מעניק למערערת זכויות והגנות עליה. לפיכך, הערעור נדחה, והמערערת אחראית להוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דין, בסך 4,000 ₪ בתוספת מע"מ.