ע"א 217/63

תקציר

בית המשפט העליון קיבל ערעור על צו ארעי שאסר על המערערים למכור או להיפטר מחלקות קרקע מסוימות נשוא חוזה. בית המשפט קבע כי לא ניתן להטיל דופי בשיקול דעתו של שופט בית המשפט המחוזי במתן צו המניעה, וכי מטרתם העיקרית של צווי מניעה אלה היא לשמור על המצב הקיים. כמו כן, על השופטת לשקול מי מהצדדים ייקלע לקשיים נוספים אם צו המניעה יינתן או יידחה, ובעוד שהטיעון לשימור המצב הקיים לא היה מספיק כשלעצמו, היה על התובע להראות גם כי יש לו סיכוי להצליח בתביעתו. בבואו לשקול את סיכויי ההצלחה, על השופט לבחון את עניינו של התובע ואת טענות הנתבע, מבלי להתעלם מאף אחד מהם. מאחר שתביעת התובעים הייתה לביצוע ספציפי של חוזה, וסיכויי הצלחתם היו סבירים, צו המניעה היה מוצדק. עם זאת, בית המשפט מצא טעות פרוצדורלית בכך שהשופט לא התיר למערערים לחקור בחקירה נגדית את התובע, שתצהירו שימש כראיה. בית המשפט קבע כי חקירה כזו היא חובה על פי בקשה, והסירוב לאפשר אותה הוא פגם חמור. העניין הוחזר לבית המשפט המחוזי להחלטה חדשה, עם צו שיאפשר את החקירה הנגדית. לבסוף, היקף צו המניעה הנוגע לאחת החברות המערערות נחשב מופרז, ובית המשפט המחוזי הונחה לשקול את צמצומו.