ע"פ 5390/96

תקציר

במקרה זה הורשע המערער בחטיפה ובאונס, כאשר הכרעת הדין נסמכה בעיקר על זיהוי הקורבן את המערער במסדר זיהוי וידאו ובבית המשפט. בית המשפט העליון בחן טענות לפגמים פרוצדורליים, בעיקר בכל הנוגע להיעדרו של סניגור במהלך מסדר הזיהוי. ההכרה בהיעדרות זו אמנם השפיעה על משקלו של המסדר, אך לא פסלה אותו, שכן המסדר נערך כראוי והציג אנשים דומים במראהו למערער. זאת ועוד, סירובו של המערער להשתתף במסדר זיהוי חי ולתת דגימת דם נתפס כמעיד על אשמה. בית המשפט המחוזי אף הצביע על סתירות באליבי של המערער וראה בהתנהגותו המתחמקת ובאמירותיו הסותרות חיזוק לראיות התביעה. למרות שההגנה הצביעה על ליקויים בחקירה, במיוחד בשמירת רשומות, בית המשפט העליון קבע כי אלה אינם פוגעים בחוזקן של הראיות הכוללות. בית המשפט הוסיף ודחה את ערעורו של המערער על 11 שנות המאסר, תוך שהוא מדגיש את חומרת פשעיו ואת היעדר החרטה. בית המשפט הגיע למסקנה כי אין בסיס לבטל את ההרשעה או את גזר הדין, ומצא את הראיות אמינות ומשמעותיות למרות פגמים בחקירה.