עמ"נ 33103-02-12

תקציר

פסק הדין סובב סביב שני ערעורים הנוגעים לתביעות בעלי נכסים לפיצויים לפי חוק התכנון והבנייה הישראלי בגין פרויקט הרחבת כביש. הערר הראשון, שהוגש על ידי הרשויות, מבקש לערער על החלטת שמאי מכריע שמינה ועדת הערר המחוזית בתל אביב, בטענה כי היא התבססה על טעויות משפטיות ויש לתקנה. הערר השני, שהוגש על ידי בעלי הנכס, מבקש החזר הוצאות שנגרמו במהלך ההליך הממושך, לרבות שכר טרחת עורך דין ושכר טרחת שמאי. פסק הדין דוחה את ערעור הרשויות, ומאשר את החלטת ועדת הערר ואת הערכת השמאי המכריע. בית המשפט מסכים עם המשיבים כי אין מקום להתערבות שיפוטית בחוות דעתו של השמאי, אשר נערכה כדין ועל בסיס שיטות שמאות מקובלות. גישתו של השמאי המכריע, תוך שימוש במועד הקובע לאישור התכנית ובהסתמך על עסקאות שבוצעו שנים לאחר מכן, נמצאה סבירה ומקובלת בשמאות מקרקעין. באשר לערעור בעלי הנכסים, בית המשפט מקבל אותו באופן חלקי. בית המשפט קובע כי בעלי הנכסים זכאים להוצאותיהם שהוצאו בהליך בפני השמאי המכריע ובערעור השני, אך לא בשיעור "הריאלי" המבוקש. הרשויות מצווות לשאת בהוצאות אלה בשיעור של 10% מסכום הפיצוי שקבע השמאי המכריע, בצירוף מע"מ, ריבית והצמדה ממועד השומה ועד התשלום בפועל. כמו כן, בית המשפט דוחה את החלק בערעור בעלי הדירות בעניין נזקי רעש, ומסכים עם החלטת ועדת הערר שלא להתערב בשומת השמאי המכריע, שכן מדובר בהחלטה מקצועית. 59 המערערים הטוענים לנזקי רעש חויבו לשלם לרשויות הרלוונטיות הוצאות בסך 20,000 ₪. בסיכומו של דבר, ערעור הרשויות נדחה, ואילו ערעורם של בעלי הדירות מתקבל באופן חלקי, ומעניק להם החזר חלקי של הוצאותיהם. ההחלטה מחזקת את תוקפה של הערכת השמאי המכריע ומדגישה את התערבותו המוגבלת של בית המשפט בעניינים אלה, תוך השארת פסיקת ההוצאות לשיקול דעתו של בית המשפט הפרוצדורלי.