על"ע 7/73

תקציר

במקרה משפטי זה, עורך דין מערער נמצא אשם על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו בכך שלא מילא את חובותיו האתיות כלפי מרשו, ובפרט שלא גילה משכנתא על דירה ולא בדק עיקולים פוטנציאליים לפני עריכת חוזה מכר. בית המשפט העליון, בראשות השופט ברנסון, אישר החלטה זו, והדגיש כי חובותיו של עורך דין מעוגנות ב"אמונה ומסירות", המסמלות אמת וחריצות בייצוג האינטרסים של הלקוח. השופט ברנזון הסביר כי תפיסה זו משמשת בסיס מבני, אותו מפרשים בתי הדין המשמעתיים כך שיתאים לתרחישים שונים, ובכך מעצבים אמות מידה של התנהגות מקצועית. השופט אשר הסכים והדגיש את הצורך בהתפתחות פרקטיקות משפטיות מבוססות עם הזמן, וקבע כי אי הקפדה של עורך הדין על הנהלים המקובלים מצדיקה את קיום ההחלטה. עם זאת, השופט י' כהן חלק על כך, וטען כי אין כלל ברור המחייב בדיקות כאלה לפני עריכת חוזים, ומכאן משתמע כי ההרשעה נסמכה על החלת סטנדרטים חדשים בדיעבד. הוא טען כי כל שינוי בחובות המקצועיות צריך להיות מעוגן בכללי האתיקה, ולהציע ראיית הנולד למשפטנים. בסופו של דבר, ברוב דעות, דחה בית המשפט העליון את הערעור, חיזק את ההרשעה והדגיש כי על עורכי הדין להבטיח שהפעולות עולות בקנה אחד עם טובת הלקוחות, שכן חריגות מאמות מידה מוכרות עלולות להוות הפרות אתיות.