ע"ו 26396-04-22

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור על החלטת ועדה פסיכיאטרית שהתקבלה בעניינו של מטופל, וקובע כי הוועדה מחויבת לקיים דיון חדש בנוכחותו הגופנית של המערער בקרוב. פסק הדין מבוסס על מספר שיקולים מרכזיים. ראשית, היא מדגישה את הזכות החוקתית להליך הוגן ואת הזכות להיות נוכח בהליכים שיפוטיים, שהן אבני יסוד לשמירה על הוגנות מערכת המשפט. זכויות אלה מוקנות אמנם לנאשמים בפלילים, אך הן חלות גם על חולי נפש העומדים בפני ועדות פסיכיאטריות, שהחלטותיהן משפיעות באופן משמעותי על זכויותיהם. מגפת הקורונה ותקנות הבריאות הנלוות אליה זוכות להכרה, אך נטען כי היעדר תיקון חוקי ברור המתיר דיונים מרחוק פירושו שהיה צריך לשמור על נוכחות פנים אל פנים. זאת ועוד, הדרישות הטכנולוגיות המחמירות המפורטות בתקנות סדר הדין הפלילי לקיום דיונים מרחוק לא התקיימו בעניינו של המערער, דבר המבטיח שמירה על זכות הנוכחות. פסק הדין מדגיש גם את העיקרון הדמוקרטי של המשפט המינהלי, וקובע כי על גופים מינהליים לפעול במסגרת הסמכויות המוקנות בחוק, במיוחד כאשר זכויות הפרט מונחות על כף המאזניים. מאחר שהחוק הרלוונטי אינו מאפשר דיונים מרחוק, לוועדה הפסיכיאטרית לא הייתה סמכות להחליט אחרת. בנוסף, המסמכים והנהלים המוצגים על ידי משרד המשפטים ומשרד הבריאות, אף שאינם מחייבים מבחינה משפטית, תומכים בקדימות הדיונים הפרונטליים, במיוחד כאשר המטופל מביע רצון בהם. לבסוף, פסק הדין מטיל ספק בסבירות החלטת הוועדה, ומציין כי היעדרותו של המערער מאולם הדיונים – בנוכחות כל הצדדים האחרים – פגומה ובלתי מידתית. ככלל, פסק הדין מדגיש את עליונותה של הנוכחות הפיזית בדיונים, במיוחד כאשר מדובר בזכויות יסוד, ומדגיש את הצורך בהוראות חוק ברורות לכל חריגה מעיקרון זה.