ע"פ 426/67

תקציר

הכרעת הדין עניינה בשני מערערים שהואשמו בעבירת השוד לפי סעיף 288 (1) לפקודת חוק העונשין, 1936. המערער הראשון, יוסף בארי, נמצא כי חטף תיק מתייר ונמלט בטנדר נהוג על ידי אדם אחר. המערער השני, אהרון בכר, הורשע בסיוע לשוד בטענה שרכב המילוט שייך לו. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של בארי על הרשעתו ועל גזר דינו, ומצא ראיות מספיקות, לרבות זיהויים של עדי ראייה, כדי לקיים את החלטת בית המשפט המחוזי. עם זאת, ערעורו של בכר התקבל ברוב דעות. בית המשפט קבע כי בעוד שבכר אכן היה הבעלים של הרכב ששימש לביצוע השוד, התביעה לא הצליחה להביא הוכחה חותכת לכוונתו לסייע בעבירת השוד הספציפית. הראיות הנסיבתיות הותירו מקום לספק, וההסבר הכוזב שלו להימצאות מכוניתו בזירת הפשע לא יכול היה להיות הגורם המכריע. השופטים לנדוי וויתקון היו תמימי דעים כי הראיות נגד בכר אינן מספיקות כדי לבסס את אשמתו מעבר לספק סביר. לטענתם, יש להתמקד בדין המהותי ולא בחומרת הראיות. עוד הדגיש לנדוי כי אישומים פליליים דורשים רף הוכחה גבוה יותר בהשוואה לתביעות אזרחיות, והסבר כוזב של הנאשם אינו יכול לפצות על היעדר ראיות מספיקות. השופט הלוי חלק על נקודה זו, וקבע כי די באליבי הכוזב של בכר ובטענתו הבלתי מבוססת כי רכבו נגנב כדי לבסס את שותפותו לשוד. הלוי טען כי העובדות מצביעות על קשירת קשר פלילי בין המערערים, ומטרת ההסכם ביניהם הייתה העבירה שבוצעה. בסופו של דבר, החלטת הרוב זיכתה את בכר מהאישום, מה שהוביל לדחיית ערעורו.