עמ"ת 49601-12-11

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בתיק אלימות במשפחה בו שוחררו המשיב, הבעל והאב, על ידי בית משפט קמא עד להכרעה בעניינו. על החלטת השחרור הוגש ערר על ידי המדינה בטענה כי המשיב היווה סכנה חמורה למתלונן, לאשתו ולבנותיהם הקטנות בשל עברו האלים והאיומים. ערכאת הערעור הסכימה עם טענת המדינה כי קיימות ראיות משמעותיות לאלימות המשיב וסיכון גבוה להישנות המחלה. השופט פירט את הראיות לכאורה, לרבות הודאתו של המשיב עצמו במשמעת אלימה כלפי בנותיו ובאיומים כלפי אשתו, שאוששו בדברי הקורבנות. השופט התייחס גם ל"תסמונת האישה המוכה", והסביר כי לעתים קרובות הקורבנות אינם חושפים את מלוא היקף ההתעללות בהם בשל פחד ולחץ. זאת ועוד, המרחק הגיאוגרפי הקצר בין מקום מגוריו החלופי של המשיב לבין ביתו של המתלונן לא נחשב להגנה מספקת. השופט הדגיש את חומרת האלימות במשפחה ואת הצורך בזהירות במקרים כאלה, ובסופו של דבר קבע כי נשקפת מהמשיב "סכנה ברורה ומיידית". בית המשפט הגיע למסקנה כי יש להאריך את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים, על מנת להבטיח את שלומם של המתלוננת וילדיה. החלטה זו התקבלה למרות חוסר הרצון הרגיל של בתי המשפט להחזיר אדם למעצר לאחר שחרורו.