ע"א 1932/90

תקציר

במקרה דנן של מכר דירה שנוי במחלוקת, בחן בית המשפט העליון את נבכי החוזה בין המערערת לבין המשיב. המערערת, לאחר שהתקשרה עם המשיב בהסכם מכר לדירה, נתקלה בבעיות שכן בנו של המשיב היה הבעלים והדייר בפועל. המשיב טען כי חתם תחת לחץ, ולא הבין את ההשלכות הנובעות משכרות ובערות. בית המשפט קמא קבע כי החוזה תקף אך סירב לפינוי או לפיצוי מוסכם מאחר שהבן לא נכלל בהליכים. בערעור הדגיש בית המשפט העליון כי לא התקיים חוזה תקף בין המערערת למשיב, שכן ההסכם התבסס על אי הבנה וחוסר כוונה אמיתית מצד המשיב. יתר על כן, כשלים תקשורתיים וחוסר מודעות להשלכות משפטיות ביטלו את תוקפו. למרות שסירובו של בית המשפט קמא לאכוף ביצוע ספציפי אושר, בית המשפט מצא את סעיף הפיצוי בלתי מידתי והפחית את הנזק ל-1,500 דולר. היבט קריטי היה תהליך המשפט; ערכאת הערעור סירבה להעלות טענות שהמשיב לא הציג, והדגישה את האיפוק השיפוטי. בית המשפט ציין גם את מחדלו של המערער בכך שלא עירב את בנו של המשיב, והציע כי פעולה עתידית תוכל לתת מענה הולם למחדלים אלה. לפיכך, הערעור התקבל באופן חלקי, ובכך הפחית את הפיצוי ואישר את היעדר יכולת אכיפת החוזה.