ה"פ 200013/08

תקציר

פסק דין זה דן בשאלה האם העירייה המשיבה עדיין רשאית לאכוף גבייה של 72 דוחות חניה שהונפקו למבקש בין השנים 1998-2002. המבקש טען כי לא קיבל אף אחד מהכרטיסים או הודעות הקנסות משום שהעירייה שלחה את ההודעות לכתובת שגויה, וכי ממילא הקנסות התיישנו משום שחלפו למעלה משלוש שנים מאז הוצאתם. העירייה טענה כי אכן שלחה את ההודעות לכתובתו הנכונה של המבקש וכי תקופת ההתיישנות לא פקעה משום ששלחה הודעות קנס חוזרות ונשנות שקטעו את מגבלת הזמן של שלוש שנים. בית המשפט מצא כי טענת המבקש כי לא ידע על דוחות החניה עד לעיקול חשבון הבנק שלו בשנת 2007 אינה סבירה וסותרת את עתירתו. המבקש לא הצליח לספק הסבר משכנע להימנעותו המתמשכת מלקבל אף אחת מההודעות ששלחה העירייה לאורך השנים. מנגד, העירייה הציגה ראיות מספיקות לכך ששלחה את הודעות הקנס הראשוניות כדין לכתובתו הנכונה של המבקש, וכי המבקש התעלם מהן ביודעין. לפיכך, קיבל בית המשפט את גרסת העירייה וקבע כי ההכחשה הגורפת של המבקש אינה אמינה. באשר לטענת העירייה כי שלחה הודעת קנס מרוכזת במסגרת מבצע "שטרית", קבע בית המשפט כי די בראיות שהוצגו, לרבות עדויות ורישומי מחשב, כדי לבסס את חזקת המסירה. כתוצאה מכך, תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים על הקנסות הופסקה וחודשה. עם זאת, בית המשפט קבע כי הקנסות בגין 13 הכרטיסים הראשונים אכן התיישנו משום שהעירייה לא סיפקה ראיות מספיקות להודעת המבצע בנוגע לכרטיסים אלה. בית המשפט התייחס גם לטענת העירייה כי בעקבות תיקון לפקודת התעבורה הוארכה תקופת ההתיישנות על עונשים הקשורים לעבירות תעבורה לעשר שנים. בית המשפט הסכים עם פסיקות קודמות שדחו טענה זו וקבע כי תקופת ההתיישנות על עונשים הקשורים לעבירות קנס נותרה שלוש שנים. מאחר שהתנהלותו של המבקש לאורך המשפט נמצאה בלתי סבירה, הפעיל בית המשפט את שיקול דעתו לדחות את בקשתו לסעד הצהרתי. לפיכך, התביעה נדחתה, למעט 13 הכרטיסים שבהם הקנסות הוגדרו כמיושנים, וסכומים אלה היו אמורים להיות מנוכים מיתרת חובו של המבקש. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו המשפטיות.