ת"א 40551-09-19

תקציר

התובע תבע את המרכז הרפואי רמב"ם בגין נזקי גוף שנגרמו לו לכאורה כתוצאה מרשלנות רפואית של הרופאים שטיפלו בו בין השנים 2010-2015. התובעת סבלה ממחלת לב איסכמית ועברה מספר טיפולים בבית החולים הנתבע, לרבות השתלת סטנט והשתלת קוצב לב. התובעת טענה כי הרופאים היו צריכים לבצע ניתוח מעקפים לאחר אוטם שריר הלב השני בשנת 2010 וכי הקוצב הושתל תחת זיהום פעיל בשנת 2015, אשר גרם לאנדוקרדיטיס ולמפרצת מסכנת חיים באבי העורקים. התובעת העלתה גם טענות לפגיעה באוטונומיה. הנתבעת טענה כי הטענה ביחס לאירועי 2010 ו-2011 התיישנה וכי הטיפול שניתן לתובע היה נכון ולא רשלני. בית המשפט קבע, כי טענות התובע ביחס לאירועי 2010 ו-2011 הן חסומות על פי חוק, שכן לתובע היה די זמן לברר את העובדות ולהעלות את טענותיו בתוך תקופת ההתיישנות. עוד קבע בית המשפט כי טענות התובע בנוגע לטיפול הרפואי בשנים 2010 ו-2011 לא הוכחו לגופו של עניין. ההחלטה שלא לבצע ניתוח מעקפים הייתה סבירה ומתאימה למצבו של התובע, והאוטם השני והשלישי נגרמו עקב אי ציות להוראות הרפואיות ונטילת תרופותיו. בית המשפט מצא את עדותם של רופאי הנתבעת מיומנת ומשכנעת, בעוד שעדות המומחה מטעם התובע הייתה סוערת ואינה עולה בקנה אחד עם הראיות הרפואיות. באשר לאירועי שנת 2015, קבע בית המשפט כי התובעת אכן קיבלה טיפול אנטיביוטי מונע לפני ניתוח השתלת קוצב הלב. הראיות הרפואיות הראו כי הרופאים לא יכלו לדעת באופן סביר כי התובע סובל מזיהום, וסיבת הזיהום לא הוכחה. עוד קבע בית המשפט כי התובע לא סבל ממפרצת מיקוטית מסכנת חיים כתוצאה מהזיהום, אלא התרחבות אבי העורקים נבעה ממחלתו הבסיסית ומטרשת עורקים. גם טענות התובע לפגיעה באוטונומיה נדחו, שכן התובע לא התייחס אליהן בתצהירו, והראיות הראו כי קיבל מידע מספק בעברית וברוסית. נטל ההוכחה נותר על התובע, והוא לא עמד בו. לפיכך, התביעה נדחתה ללא הוצאות.