ע"פ 173/75

תקציר

פסק הדין מתייחס לכתב אישום פלילי שהוגש נגד יהושע בן ציון, לשעבר מנכ"ל בנק ישראל-בריטניה, בגין עבירות של גניבה בידי מנהל, מרמה ועבירות על תקנות הבנקאות והביטחון. ליבת האישומים סובבת סביב פעולותיו של בן ציון בהעברת 47 מיליון דולר מנכסי הבנק לחברות שבשליטת קבוצת וויליאמס, ביודעו לכאורה כי עסקאות אלה יפגעו ביכולתו של הבנק לעמוד בהתחייבויותיו הפיננסיות. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי והרשיע את בן ציון באישומים אלה. פסק הדין משרטט את הפרטים המורכבים של פעולותיו של בן-ציון, שכללו עסקאות פיננסיות מורכבות עם בנקים זרים וחברות בשליטת קבוצת וויליאמס. בית המשפט דחה את טענותיו של בן-ציון כי הכספים לוו על-ידי בנקים שוויצריים וכי הוא השיג ערבויות בעל-פה הפוטרות אותו מהסיכונים המפורטים בחוזי הנאמנות. תחת זאת, הוכח כי בן-ציון שיעבד את פיקדונות הבנק בבנקים השוויצריים, ובכך רוקן למעשה את משאבי הבנק וסיכן את יכולתו לעמוד בהתחייבויותיו הפיננסיות. כמו כן, בית המשפט מצא כי בן ציון פעל בניגוד לעקרונות בנקאיים מקובלים, עסק בעסקים ספקולטיביים ולא שמר על יתרות נזילות נאותות. המונח "כושר פירעון מסחרי", שגרם לבלבול במקרה זה, הובהר כך שיכלול הן יכולת מאזנית והן נזילות. נשקלה מצבה הפיננסי הכולל של קבוצת וויליאמס, לרבות הבנק, ובית המשפט קבע כי לקבוצה אין את הנזילות לעמוד בהתחייבויותיה, גם לאחר העסקאות השנויות במחלוקת. מעשיו החשאיים והכוזבים של בן-ציון, לצד התעלמותו מהרגולציה הבנקאית, נתפסו כמעידים על אשמתו. בית המשפט אישר את החלטת בית המשפט המחוזי בנוגע להרשעה, אך התאים את סכום הגניבה ל-39.4 מיליון דולר. על בן ציון נגזרו בסך הכל 12 שנות מאסר וקנס של 25 מיליון לירות, כאשר סכום הקנס ייגבה כחוב אזרחי. פסק הדין משמש אזהרה מפני ההשלכות החמורות של מניפולציה פלילית כזו במגזר הבנקאי, ומדגיש את הצורך ביושרה ובשקיפות בניהול הפיננסי.