רע"פ 1316/20

תקציר

פסק הדין המדובר הוא פרי ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי מרכז לוד בעקבות פסק דין של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה. המבקש הורשע בכך שסירב לתת דגימת אוויר נשיפה בעודו חשוד בנהיגה בשכרות. על פי כתב האישום, המבקש נעצר תחילה על ידי המשטרה בחשד שאנס את הנוסעת ברכבו. למרות שטענות האונס לא היו מבוססות בסופו של דבר, שוטר הריח אלכוהול על המבקש וערך לו בדיקת נשיפה, בה נכשל. לאחר מכן התבקש המבקש להתלוות למשטרה לתחנה אחרת לבדיקת נשיפה שנייה, אך הוא סירב, גם לאחר שנאמר לו כי הדבר ייחשב כנהיגה בשכרות. בית משפט השלום לתעבורה הרשיע את המבקש על סמך גרסתו של השוטר לאירועים וגזר עליו עונש של שישה חודשי מאסר, עבודות שירות, שישה חודשי מאסר על תנאי, שלילת רישיון נהיגה למשך שמונה שנים ועונשים נוספים. המבקש ערער על פסק דין זה ועל גזר הדין לבית המשפט המחוזי מרכז לוד, אך הערעור נדחה ואישר את החלטת בית המשפט לתעבורה. לאחר מכן פנה המבקש לבית המשפט הגבוה לצדק בבקשה לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עם זאת, גם בית המשפט הגבוה לצדק דחה את הבקשה, בנימוק של היעדר שאלות משפטיות עקרוניות ותחולת החוק במקרה ספציפי זה. בית המשפט ציין כי טענות המבקש נגעו בעיקר לממצאים עובדתיים ולהערכות מהימנות, אשר בדרך כלל אינן ניתנות להתערבות בערכאת הערעור. יתר על כן, העונש שנגזר לא נחשב לחמור יתר על המידה ביחס לנסיבות. לפיכך, סירב בית המשפט הגבוה לצדק להעניק רשות ערעור, ובכך אישר את החלטות הערכאות הקודמות.